מה בספרייה > עותקי חובה > תולדות חוק הספרים

תולדות חוק הספרים

 תולדות חוק מסירת עותקי חובה בישראל

חובת מסירת עותקי חובה הייתה חלק מפקודת העיתונות שחקקו הבריטים בשנת 1924. על פי הפקודה הבריטית נמסרו העותקים למנהל מחלקת החינוך ולמושל המחוז שבו נדפס הספר.

שלושים שנה לאחר מכן, בשנת 1953, תוקנה הפקודה והתקבלה כחוק במדינת ישראל. במקום המוסדות הבריטיים שהעותקים נמסרו להם בתקופת המנדט, נקבעו מוסדות הפקדה אחרים:

עותק אחד מכל פרסום הופקד בגנזך המדינה, עותק נוסף בספריית הכנסת ושני עותקים בספרייה הלאומית.

 ב-18 בדצמבר 2000, כ"א בכסלו תשס"א, אושר בכנסת "חוק הספרים". חוק זה מנסח מחדש את חובת מסירת העותקים, ומחיל אותה גם על פרסומים שאינם מודפסים על נייר.

"חוק הספרים" מצמצם את חובת ההפקדה בגנזך המדינה ובספריית הכנסת, ומציב את הספרייה הלאומית כספריית ההפקדה העיקרית בישראל. החוק נכנס לתוקף ב-26 ביוני 2001, ה' בתמוז תשס"א.

חוקים דומים בעולם

המדינה הראשונה שבה הונהג חוק עותקי חובה הייתה צרפת. בשנת 1537 פרסם המלך פרנסואה הראשון את "חוק מונפלייה", שחייב מסירת עותקים ממסמכים שנכתבו בצרפת על מנת ליצור אוסף לאומי. מאז נחשב החוק במדינות רבות כאחד הכלים היעילים לשימור ותיעוד המסורת, השורשים והתרבות הכתובה של העם.

חוקים המחייבים מסירת עותקים קיימים בכמאה מדינות בעולם. בעשרים השנים האחרונות חודשו חוקים אלה במדינות רבות, כדי להחילם גם על פרסומים שאינם מודפסים על נייר. מספר העותקים הנמסרים במדינות השונות נע בין עותק בודד (למשל באוסטרליה) ובין שמונה עשר עותקים (בבולגריה). 

בדרך כלל, אחד מן המוסדות שבהם מופקדים העותקים הוא הספרייה הלאומית של המדינה. ברוב המדינות הכניסה לספרייה הלאומית מוגבלת, במידה זו או אחרת, לחוקרים ולבעלי תפקידים, והם נדרשים לבקש אישור מראש לעיון בפרסומים ולציין את מטרת הבקשה. הספרייה הלאומית של מדינת ישראל יוצאת דופן בכך שהיא מאפשרת לכל דורש לעיין בכל הפרסומים, ללא צורך להזדהות או לנמק את מטרת הבקשה, להוציא פרסומים נדירים, עתיקים או יקרים במיוחד.