מה בספרייה > בלוג הספרייה > יום-טוב לוינסקי והתכניות הראשונות ל"יד ושם"
8
4.2013
יום-טוב לוינסקי והתכניות הראשונות ל"יד ושם"
נערך על ידי: Ioram Melcer
08.04.2013 12:09
 
זיכרון ושימורו הם יסוד מוסד בתרבות היהודית מזה דורות רבים. הצורך לשמר את התרבות היהודית, את התיעוד של החיים היהודיים ואת שפע החומרים שנצברו במוסדות יהודיים פעם בקרב אישים רבים גם ערב השואה, ומטבע הדברים גם במהלכה. זיכרון ותיעוד הם שני פנים של מטבע יהודי עתיק.
 
יחד עם זאת, מעניין ובמידה רבה מפתיע לגלות שעוד בטרם כונתה המלחמה שפרצה ב-1939 "מלחמת העולם השנייה", בטרם כונו מעשי הנאצים ביהודים בשם "שואה", ובמידה מסוימת עוד לפני פרוץ המלחמה עצמה, עלה הרעיון להקים מוסד מרכזי שיעסוק בתיעוד התרבות היהודית הנמצאת בסכנה הכחדה וכן בתיעוד המאורעות המחרידים שגבו את חייהם של אלפים, עשרות אלפים ובסופו של דבר מיליונים של יהודים.

הדברים עולים מחומרים המצויים במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית בירושלים.

עם קליטת הארכיון של חברת "ידע עם", חברה שעסקה בתיעוד התרבות היהודית, ושאחד האישים הבולטים בה היה חוקר הפולקלור ד"ר יום-טוב לוינסקי, מתבררים הדברים על כל מורכבותם. גיל וייסבלאי, איש מחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית, הרצה על כך, ואנו מביאים את עיקרי דבריו הנוגעים לדינמיקה המסועפת שבסופה הקמת מוסד "יד ושם" כפי שהוא מוכר לנו היום.
  

 

כרטסת חברי "ידע עם" הראשונים מעידה כי ד"ר לוינסקי השתייך למניין החברים הראשונים שהתגייסו למען פעילות החברה עם ייסודה, ב-14 במארס 1942. בחוברת דקה שהוציא יום-טוב לוינסקי לסיכום ארבע שנות פעילות "ידע עם", הוא ציין בפאתוס כי החברה נוסדה "בעצם הימים הטרופים של מסעי צלב הקרס, בתקופת אל עלמיין" – אך אין זו מליצה ריקה: אין ספק שתחושת המצור שריחפה מעל מייסדי "ידע עם" בימי מלחמת העולם השנייה, הניעה אותם לפעולה.

 

 
אווירה זו של "הצלת התיעוד" הארכיוני בטרם כליה, הייתה אופיינית לרבים מראשי מוסדות התרבות בארץ ישראל, ובתוכם לעוסקים במלאכת הארכיונאות – גם אם בתקופת היישוב היו רק מעטים בארץ שהיו בעלי הכשרה מקצועית של ממש בתחום. בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי עסקו במרץ רב, כבר מסוף שנות העשרים, באיסוף של חומר ארכיוני מכל תפוצות ישראל וריכוזו בירושלים, מחשש לאובדנו והשמדתו בגולה.
ד"ר גיאורג הרליץ, מנהל הארכיון של ההסתדרות הציונית העולמית בברלין, העביר לארץ ישראל בסוף 1933 את הארכיון במלואו, מתוך חשש של אמת לגורל התיעוד יקר הערך שנאסף בו החל משנת 1919. יוסף צדקוני, ממייסדי "ידע עם" וחבריו הראשונים, דיווח לקוראי "דבר" כבר בספטמבר 1933 על הקמתו של "ארכיון ומוזיאון העבודה" שנועד, כדבריו, "לאגור ולרכז את החומר הרב לתולדות תנועת העבודה בארץ וביהדות, המפוזר בכל רחבי העולם היהודי, לסדרו בשיטה מדעית ולהעמידו לרשות הציבור הרחב". שנה מאוחר יותר, יסד יוסף פעמוני בתל אביב את "מוזיאון בית"ר", לימים מכון ז'בוטינסקי, שהחל לפעול כארכיון מסודר בשנת 1940. ממש באותם ימים, שנתיים לפני ייסוד "ידע עם", אך כבר לאחר שתודעת החורבן ההולך ומתקרב החלה לחלחל בקרב היסטוריונים חרוצים, יסד ד"ר יוסף מייזל את "הארכיון הכללי לתולדות ישראל" שנועד לאסוף ולרכז את ארכיוני הקהילות מכל תפוצות הגולה.
 
על רקע זה, הקמתה של חברת "ידע עם" מקבלת אפוא ממד נוסף, כאחד מן המוסדות שנועדו לאסוף את שברי התיעוד על חיי היהודים, בעקבות חשרת הסופה הנאצית שאיימה למחוק ולהשמיד להם כל זכר. תחושת הדחיפות שהניעה לפעולה את מקימי "החברה העברית לידע עם", בימים שבהם עמדו גייסותיו של רומל בשערי מצרים, משתקפת היטב במטרות החברה, כפי שבאו לידי ביטוי באחד מפרסומיה הראשונים:
"...איסוף חומר פולקלורי והיסטורי וריכוזו, ולשם חקירת הוי העם בארץ ובתפוצות ע"י מגע מתמיד עם כל בני העדות והישוב בארץ [...] הקמת בית אוסף מרכזי, שירכז את המסורות העממיות והחומר ההיסטורי ההולכים ונעלמים בצוק העיתים ועם הסתלקותם של זקני הדור."

 

השיטתיות והריכוז של ד"ר לוינסקי ניכרים במיוחד בתזכיר שהכין ביוזמתו בחודש ינואר 1943, ואשר נשא את הכותרת: "תכנית הצעה ע"ד יסוד ארכיון המלחמה, על יד החברה העברית לידע עם בא"י". לפנינו עולה תכנית סדורה ומפורטת להקמת ארכיון מרכזי לתולדות השואה. צורך השעה הביא גם את חוקר הפולקלור להציע לפני חבריו תכנית להקמתו של מוסד ארכיוני שירכז את התיעוד על חיי היהודים בימי מלחמת העולם השנייה.

 

לוינסקי מתגלה כאן לפנינו במלוא כוחו כארכיונאי היודע לפרט את כל סוגי התיעוד והנושאים שבהם אמור לעסוק מוסד מעין זה. ההתפעלות מפירוט תחומי הדיפלומטיקה והפעילות שמייעד לוינסקי למוסד ארכיוני זה אף גדלה, כשאנו לוקחים בחשבון כי בעת כתיבת הדברים, בארץ ישראל עדיין היה ידוע מעט מאוד על היקף ואופי הפעילות של מכונת הרצח הנאצית.
 
ואולם, קריאה זו של לוינסקי, שאליה הצטרפו בהתלהבות יתר חברי "ידע עם", להקמת "בית גנזים לגבורת ישראל", זכתה לתגובה קרירה, בלשון המעטה, מצד המוסדות הלאומיים. רק ביוני 1945, לאחר פניות חוזרות ונשנות, השיב יצחק בן צבי, נשיא הוועד הלאומי כי
 
"בשבוע שעבר כנסה הנהלת הועד הלאומי התיעצות של גורמים שונים, כדי לדון יחדיו בשאלת הקמת יד לגולה שהושמדה. בקשר עם זה ישנן כמה תכניות שנתפרסמו ושלא נתפרסמו, והתכנית שלכם היא סעיף בתוך התוכנית הכללית".
 
חודש לפני כן, במאי 1945, כבר פרסם מרדכי שנהבי ב"דבר" את תכניתו להקמת "יד ושם לגולה הנחרבת", ובו קווי מתאר לפעילותו של מוסד הנצחה לקרבנות השואה. על אף שממאמר זה עולה בבירור תכנית פעילותו של "יד ושם" כפי שאנו מכירים גם היום ("דפי עד", "פנקסי קהילות", ועוד)

הרי שאין להשוות מאמר פרוגרמטי זה לתוכנית המפורטת להקמתו של מוסד ארכיוני, כפי שניסח והגה לוינסקי. בספרו "הלקח לדור" כותב ד"ר רוני שטאובר, בצדק, כי בהבדל מתכניתו של שנהבי נכלל בהצעת לוינסקי גם נושא הלחימה היהודית על כל גווניו, הן השתתפותם של היהודים בצבאות הסדירים והן מרד הגטאות ומאבק הפרטיזנים. הדינאמיקה שאפיינה רבות מן היוזמות החלוציות של לוינסקי, אשר בסופו של דבר לא זכו להתגשם על-ידו, מתגלה גם כאן. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות הוזמן לוינסקי להשתתף בישיבות ועדת ההיגוי של יד ושם, בקיץ 1947.
חשוב לזכור שיום-טוב לוינסקי הגה את תכניתו המסודרת בסך הכול 6 או 7 חודשים לאחר ועידת ונזה שבה החליטה ההנהגה הנאצית על יישום "הפתרון הסופי". לא הרבה היה ידוע אז על המתחולל באירופה, בוודאי לא על היקף ההשמדה שהחלה. ובכל זאת, לוינסקי תרם תרומה חלוצית חשובה להקמתו של מוסד ארכיוני, שהוא גם מוזיאון ומוקד של שימור הזיכרון הלאומי, זמן רב לפני תום השואה, שנים אחדות לפני התגבשות התכניות ל"יד ושם".
 ​ 
תגובות למאמר (0)
הוספת תגובה