מה בספרייה > בלוג הספרייה > הקומיקס הישראלי
28
10.2015
הקומיקס הישראלי
נערך על ידי: Ofrit Assaf
קטגוריות:
28.10.2015 04:58

קומיקס עברי אחרי 2000 שנה: לילדים

ראשיתו של הקומיקס העברי בארץ ישראל הייתה בשנות השלושים של המאה שעברה. בתחילה, הוא פנה לקהל הילדים, הקוראים הצעירים שבלעו בשקיקה את חוברות "דבר לילדים", "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים". הקומיקס נתפס אז בצורה שולית, פעילות משנית של אמנים גרפיים, כפי שסופרים ומשוררים ידועים ראו בכתיבה בעיתונות הילדים דרך להגיע לקהל, אפיק להשלמת הכנסות ו"עיסוק מהצד" בלתי מחייב.


במידה מסוימת ראשיתו של הקומיקס העברי הוא בבחינת יש מאין. מדובר היה בתחום שהיה חדש למדי גם בארצות הברית ובאירופה, ומי שהחלו לעסוק בו בארץ ישראל לא היו חלק ממסורת מגובשת, שכן מסורת כזאת לא יובאה ארצה, לא על ידי האמנים ולא על ידי חשיפת הקהל לקומיקס אמריקני או אירופי.


ובכן: מדוע צמח הקומיקס העברי? מדוע הוא עשה את צעדיו הראשונים דווקא בעיתונות הילדים? מעבר להזדמנות שנקרתה בפני אמנים חלוצים בתחום כמו עמנואל יפה ואריה נבון, היה הקומיקס העברי אמצעי להעברת מסרים לאומיים לקהל הילדים. הנופים המקומיים, הסמלים הלאומיים וההתייחסות להתרחשויות בארץ ישראל מראים בבירור כי התחום פעל מתוך כוונה דידקטית.


רק החל בשנות ה-40 החלה שפת הקומיקס האמריקני להשפיע על הקומיקס העברי: השימוש במסגרות התוחמות תמונות-התרחשות והשימוש בדיבור כדי לקדם את העלילה הם הסימנים העיקריים לכך. יחד עם זאת, כניסתה של השפה החזותית והעלילתית האמריקנית לא באה על חשבון העיסוק בנושאים מקומיים ובקידום האידאולוגיה הרשמית.

 

הקומיקס מתעורר למציאות הישראלית

כמו בתחומים רבים בתרבות הישראלית, גם בתחום הקומיקס אפשר לסמן את מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה כנקודות מפנה. התמורות שחלו במדינה ובתפיסות הרווחות ביחס לציונות, למצב הישראלי ולמקומו של הפרט ביחס לקולקטיב, באו לידי ביטוי גם בתחום הקומיקס.

 

החל בשנות ה-70 ניכרת התרחקות מן הערכים הציוניים ומעבר לעמדה ביקורתית ואינדיבידואליסטית יותר. כעת הקומיקס מבטא שתי גישות שרווחו אז בתרבות הישראלית בכלל: ביקורת על המציאות ורצון לברוח ממנה. במובן זה בולט דודו גבע שיצר שורה ארוכה של אנטי-גיבורים שהיו לו בסיס לביקורת חדה על המציאות הישראלית. הגיבורים של גבע מנסים לשרוד בכאוס הישראלי ואינם משלים את עצמם שהם יכולים לשנות את המציאות הלאומית "הגדולה". במקביל לגבע, שפעל החל בראשית שנות ה-70, הופיע גם עדו אמין שבחוברת "פריקי" (1973) תקף את המיליטריזם הישראלי והצטרף למסורת של קומיקס האנרכיסטי האירופי. החל בשנות ה-80, על שלל המשברים שהחברה הישראלית חוותה – מלחמת לבנון, המשבר הכלכלי והעמקת המחלוקת הפוליטית – גבר הזרם הביקורתי החריף ואף נוצרה מסורת אנרכיסטית ישראלית בתחום הקומיקס.

 

קומיקס ככל העמים

עם התבססות הקומיקס הישראלי במהלך שנות ה-80 הוא החל להרחיב את קהל הצרכנים שלו. אם קודם לכן היו חובבי הקומיקס העברי בעיקר ילדים ומתבגרים, הרי שכעת בני הנוער הבוגרים יותר ובני ראשית שנות ה-20 לחייהם הפכו להיות הקהל העיקרי. סדרת הקומיקס "זבנג!" של אורי פינק, כולה רוח מרדנות צעירה, החלה להתפרסם ב"מעריב לנוער" במחצית השנייה של שנות ה-80, וזכתה להצלחה גדולה. פינק התרחק מהנושאים הלאומיים והתמקד בחייהם ובשאיפותיהם של בני הנוער.


תחילת שנות ה-90 סימנו את המעבר לקהל הבוגר יותר. הקומיקס האמריקני חדר לשוק הישראלי ונוצר קהל קוראים ומעריצים מקומי, שלא הורכב רק מבני נוער. נפתחו חנויות לקומיקס והוצאות ספרים מרכזיות החלו לפרסם ספרי קומיקס במהדורות מקומיות – כולל ספרים שפנו לקהל המבוגרים. בשלב זה החלו לפעול יוצרים ישראלים עצמאיים שפרסמו את יצירותיהם בכוחות עצמם ואף פעלו בחבורות. בראשית המאה ה-21 החלו להתפרסם גם רומנים גרפיים מתורגמים ומקומיים, הסוגה העילית, המתוחכמת ורבת ההבעה של עולם הקומיקס.


במקביל החל לפעול המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, הוצגו תערוכות קומיקס רבות וגברה נוכחותם של רומנים גרפיים מקומיים, כגון הרומנים של מישל קישקה ושל רותו מודן.




וכך, לאחר עשרות שנים, והיסטוריה מקומית ייחודית, השלים הקומיקס את חדירתו לתרבות הישראלית ואת הפיכתו לכלי ביטוי ותחום עיסוקי לגיטימי, באורח דומה מאוד למקובל בארצות רבות במערב.

יוסקה טרקטור

 

 

 

תגובות למאמר (0)
הוספת תגובה