מה בספרייה > בלוג הספרייה > "קלאס" – על ספר הפורץ את גבולות הספר
26
5.2013
"קלאס" – על ספר הפורץ את גבולות הספר
נערך על ידי: Ioram Melcer
קטגוריות: תרגום
26.05.2013 07:55
ספר הוא היחידה הבסיסית במה שאנו רגילים לכנות בשם "ספרייה". ספר הוא חפץ סופי בגודלו הפיזי, דפים כרוכים בין כריכה קדמית וגב. יש בו מספר מסוים של דפים ועמודים ואנו מוזמנים לקרוא בו או לקרוא אותו בתהליך קריאה שיפגיש אותנו עם תכולתם של הדפים והעמודים. אנו אוחזים בספר בידינו, והוא תוחם פיזית את תחום המפגש שלנו עם תוכנו.

התיאור הזה עשוי להישמע טכני, אולי אפילו תמוה. תאמרו שספר הוא ספר הוא ספר. מעמידים אותו על המדף, נוטלים אותו לקריאה, אוחזים בו, מעבירים את העיניים על העמודים, על הפסקאות והשורות והמשפטים, וקוראים. עיסוק ותיק ומבוסס, עניין עתיק ומוכר ונפוץ כל כך בדורות האחרונים.

אלא שיש ספרים שקוראים תיגר על התיאור הזה. כזה הוא ספרו של הסופר הארגנטיני הגדול חוליו קורטאסר, "Rayuela", שראה אור בתרגום לעברית בפברואר השנה ושמו "קלאס​". הספר בתרגום העברי הוא בן 640 עמודים, ומיד עם תחילת הטקסט של קורטאסר, הקורא מקבל מן המחבר יותר מאפשרות אחת לתכנן את מסעו בין הדפים.
 
מה האפשרויות? ראשית, כמובן, יכול הקורא לגשת ל"קלאס" כמו לכל ספר אחר ולקרוא מן העמוד הראשון ועד האחרון. אבל אין זאת האפשרות היחידה. הוא יכול לקרוא מהפרק הראשון ועד סוף פרק 56, שם מופיעה המלה ההוליוודית "סוף".

קורא שיעשה כן ימצא את עצמו הרחק מן הדף האחרון של הספר הפיזי שבידיו. אפשרות שלישית מותווית על ידי הנחיות שקורטאסר מוסר בתחילת הספר, בטבלת התמצאות שהיא רשימה סדורה של פרקים שאפשר לקרוא על פיהם את הספר, כלומר בקריאה בדילוגים (ולא בכדי נקרא הספר "קלאס", על שם המשחק המוכר לנו מילדות). קריאה בדילוגים תחצה את הגבול המסומן בפרק 56 ותיקח אותנו למרחבי 155 הפרקים של הספר. למעשה, בלי לגלות כאן יותר מדי, מסתבר שהקריאה בדילוגים מותירה פרק אחד בספר שאין הקורא המדלג מגיע אליו כלל. קורא שיבחר בקריאה בדילוגים, יונחה לאן לדלג גם בעזרת מספרים ​​שמופיעים בסופם של פרקים מסוימים, ומציינים לאיזה מספר פרק עליו לדלג. פרט לשלוש צורות הקריאה הללו, יש לפחות שתיים נוספות: קריאה חופשית ואקראית לחלוטין, כשהקורא מחיל על תהליך הקריאה את מלוא החירות האישית שלו; וכן קריאה על פי סדר הכתיבה של הפרקים, שאפשר לשחזר אותו מספרות המחקר וספרות העזר הענפה שהתפתחה מאז ראה אור הספר במקור, בשנת 1963. זה גם המקום לציין שהספר בנוי משלוש חטיבות, ואפשר לקרוא כל אחת מהן ולנוח, לעצור, לשבור את הקריאה הרציפה ולהתחיל לדלג כאוות נפשנו או כהנחייתו של המחבר.  
 
רבים ישאלו את עצמם בנקודה זאת: מה רוצה מאיתנו קורטאסר? מה המשחק הזה? במה הוא משחק? במי הוא משחק?

 
מבחינתו של חוליו קורטאסר, ולא רק ברומן המונומנטלי הזה, משחק הוא הדבר הרציני ביותר בעולם. משחק הוא דרך לשבור את עולם הייצוגים, התפיסות המקובעות וההרגלים הלא-בדוקים, ולרדת למהות הדברים, לשכבות העומק. משחק מאפשר הרפיה מסוימת, ולו לרגע, של הצימוד שבין ייצוגו של דבר והדבר עצמו.

 
קורטאסר מעוניין בקורא פעיל, בקורא משוחרר, בקורא משחק. הטקסט מבקש ליצור בן-שיח, חבר למשחק, שותף למעשה. הוא בוודאי חושב על המלה הספרדית cómplice, שבעברית מתורגמת ברגיל ל"שותף לדבר עבירה", בעוד בספרדית היא מובנת כ"שותף למעשה". במושג cómplice כלולה תפיסה של שותפות פעילה. 

 
כי מה הוא נושא הספר? מבחינת העלילה, הסיפור הבסיסי פשוט: זוג ארגנטינאים נפגש בפריס של שנות ה-50 של המאה שעברה. יש ביניהם מערכת יחסים. מתחוללת טרגדיה והם נפרדים. מכאן ואילך יחפש הגבר, אוליביירה, את האישה, לה מאגה. עד סוף הספר. הוא יחפש אותה בפריס ויחפש אותה בבואנוס איירס ויחפש אותה בתוכו ובמכלול קיומו. בעמקם של הדברים, קורטאסר מעוניין לחשוב על הקשר בין אדם, תודעה ומקום. האם יכול אדם להתקיים במקום אחר, בגלות? מה קורה לתודעה הלשונית שלו בגלות? כיצד הוא רואה את העולם מתוך שפה שאינה שפת אמו? האם הוא יכול לשוב למולדתו? ומה קורה אז לשפתו ולתודעתו? העיון של קורטאסר בכל אלו עמוק ומדוקדק, והוא מפעיל את הקורא, משבש את תודעתו, משחק עם תודעתו הלשונית, מעמיד אותו מול השאלות הגדולות הנוגעות ליכולת לבטא מחשבות, רגשות, דברים.

 
כדי לעשות את כל אלה, קורטאסר מגיע לרמה לא מצויה של יצירתיות לשונית. הוא לש במלים ועושה בהן כרצונו. הוא ממציא מלים, מערבב שפות, מתיך יחד טקסטים שונים לחלוטין, מצטט, חותך, גוזר ומדביק. הוא מוצא דרך לדבר על המלים ולהתגבר לפחות חלקית על הפרדוקס הנוצר מכך שאי-אפשר לדבר על המלים בלי להשתמש בהן בדיבור עליהן. לשם כך הוא מסמן מלים כאובייקטים, ומבדיל בין מלה כאובייקט ומלה בשימוש פעיל, על ידי החדרת האות h לתוך המלה שהוא רוצה להציג כממצא, כנושא לדיון. הוא גם שולח את הגיבורים שלו לכל מיני מסעות ומשחקים שונים ומשונים בעולמות של מלים. כך למשל הוא ממציא את "משחק בית הקברות", שבו "בית הקברות" הוא כינוי למילון באשר הוא – שדה דומם שבו מונחות גופות נטולות חיים של מלים, שורות שורות, טורים טורים. והמשחק דורש מן השחקנים לפתוח את המילון במקום אקראי וליצור מבעים באמצעות מלים המופיעות בזו אחר זו במילון, באותה שכנות כפויה, שרירותית ומגוחכת שנוצרת בין מתים בבית קברות. קורטאסר גם עוסק בקשר בין איכות הכתיבה ואיכות המסר, ושולח את גיבוריו לרדוף אחר כתביו של סופר גרוע ביותר, שכתביו בונים עולם חלופי, עולם פוליטי וחברתי שאולי יש בו יתרונות לעומת העולם של הגיבורים ושלנו.

 
בתוך כך מתמודד קורטאסר עם גבולות הכתיבה: קשרים בין איכות אסתטית ואיכות מהותית, המאבק להצליח לומר דברים אינסופיים, על-לשוניים ואל-לשוניים תוך שימוש בכלי האדיר והעלוב, המופלא ומתסכל, הכתיבה. וכל אלו נועדו גם להתוות את התודעה, לתאר את מכלול החוויה האנושית, לטלטל את תודעת הקוראים, לשבור את ההרגלים הבורגניים המקובעים.

 
ואחת החזיתות הנפתחות בספר היא בדיוק שאלת הגדרתו וגבולותיו של הספר. לא, הוא אינו חייב להסתיים בעמוד האחרון. לא, הוא לא חייב להיענות מהותית לעובדה שהוא מסודר בסדר קווי. לא, הוא אינו חייב להסביר דבר ואינו חייב לדבר בלשון אחת וגם לא כולו צריך להיות כתוב – ספר יכול להיות גם קולאז' של גזירי עיתונים וציטוטים של קולות מהרדיו ותיאור מופלא (בפרק 68) שכמעט כולו בנוי ממלים מומצאות, היוצרות אפקט של תחביר וצליל, ללא סמנטיקה, וכך טוות יריעה של התרחשות שהקורא מבין בדיוק, על אף שכמעט כל המלים שבה זרות לו לחלוטין.

 
כן, "קלאס" הוא ספר, ובה בעת הוא גם מערער על גבולות הספר ועל עצם הגדרתו. הוא מערער כל דבר ומערער על כל דבר. "קלאס" הוא עולם ועולמות, הוא ספר וספרים, הוא צלילים מקוריים וצלילים מצוטטים (הספר שופע הפניות למוזיקת ג'ז ולקטעי טנגו ועוד), הוא משחק אינסופי והוא חוויה חושית. "קלאס" הוא ספרייה וגם רשת של הקשרים, ובשפע הקישורים וההפניות הוא גם מכין את הקוראים להופעת האינטרנט, שנים רבות לפני שהומצאה הרשת שכולנו חיים בה כיום. לא בכדי הפך "קלאס" לספר פולחן מיד עם פרסומו. דורות גדלו על הסיפור ועל הספר, על שבירת המוסכמות שבו, על ההיבטים הפילוסופיים המשוקעים בו, על הפניית תשומת הלב לכך שאיננו חייבים להיות מוגבלים רק לתרבות שנולדנו לתוכה, גם אם היא מגדירה אותנו. האדם החופשי, לפי קורטאסר, הוא האדם שמפתח יכולת להיות מודע לכך שהוא בנוי בצורה מסוימת. על סמך המודעות הפעילה הזאת, הוא מוזמן לשחק, לפרק ולהרכיב, להזיז ולשנות, להביט לתוכו פנימה ולצאת אל העולם הגדול, הפנימי והחיצוני כאחד.

[פוסט ראשון מתוך שניים]
​​
תגובות למאמר (0)
הוספת תגובה