מה בספרייה > בלוג הספרייה > "מקראות ישראל" – דיוקן ישראלי
3
9.2012
"מקראות ישראל" – דיוקן ישראלי
נערך על ידי: Ioram Melcer
03.09.2012 06:50

ספרי לימוד הם בבואה טובה מאין כמותה לכל מי שמעוניין לדעת כיצד חברה מבקשת לראות את עצמה. לספרים המשמשים בכיתות הראשונות של בית-הספר יש השפעה עמוקה וארוכת ימים על הילדים הגדלים איתם. תפיסות עולם, מערכות ערכים, מושגים בסיסיים וגם דעות ראשונות על המעגלים שמעבר לפרט, למשפחה ולסביבה המיידית, כולם מוקנים ונקנים מן הספרים הללו.

 

דורות של ישראלים גדלו על "מקראות ישראל".באוסף הספרייה הלאומית יש כשלושים כרכים של הספר שליווה את ילדי ישראל בשנותיהם בבית-הספר. משנות החמישים ועד שנות השבעים של המאה שעברה, לפחות, לכל שנת לימוד בבית-הספר היסודי – מכיתה א' ועד כיתה ח' לפי השיטה שהייתה נהוגה אז – הוצמדה המקראה המתאימה מתוך סדרת "מקראות ישראל". אין כל ספק שעיון בסדרה "מקראות ישראל", ואפילו בכרך או שניים, מצייר לנגד עינינו דיוקן מפורט של ישראל ההיא, הארץ שבה גדלו ישראלים רבים, המצויים כעת במיטב שנותיהם, ושכעת נראית מחוז של זיכרון ונוסטלגיה, עולם שהלך ונעלם כמעט כליל.


ראשית, ישראל של "מקראות ישראל" היא ארץ-ישראל: יש הרבה טבע ונופי הכנרת, הגליל והנגב. יש בה חקלאות וישובים עירוניים ופרחים וחיות בר. יש בה קיבוצים ומושבים והרבה אנשים אופטימיים, גאים ושמחים בחלקם. זאת ארץ שבה חיים במחזור שנה של ארבע עונות, וגם במחזור של החגים היהודיים והישראליים, ולכל אחד מהם מיוחד פרק במקראה, או לפחות טקסטים אחדים. בישראל של "מקראות ישראל" אין כמעט אזכור למיעוטים החיים בארץ, אלא במידה שהם אינם בחיכוך או במחלוקת, וכמעט תמיד כדמויות בשולי הדברים. הגולה מוזכרת לא מעט, בעיקר כעולם רחוק, נכחד. שלילת הגולה ניכרת מאוד.


וכשמדובר בשואה ניתן משקל עצום למאבק ולמרד, וכמעט אין אזכור להשמדה או לחוסר האונים. אפילו כשמוזכרים עולים ניצולי שואה, שאינם דוברים עברית, שפתם אינה מזוהה בשמה (יידיש? פולנית?). בולטים בהיעדרם מהמקראות יהודים בני עדות המזרח, שמופיעים רק מעט כדמויות בסיפורים. כותבים בני עדות המזרח למעשה נעדרים כליל מהסדרה. ב"מקראות ישראל" נשים כותבות הן עניין נדיר. המקראות כוללות קטעים מן הספרות היהודית הקלסית, אלא שהדגש הוא בעיקר לאומי-היסטורי ואינו פותח צוהר לעולם ההלכה או לאורח החיים היהודי. התלמיד מקבל תמונה מקוטעת של הקיום היהודי: ימי התנ"ך, ימי בית שני, ומשם בקפיצה גדולה לימי העיירה במזרח אירופה, ולאחר מכן העליות לארץ-ישראל, הציונות, והשואה.

 

דפדוף מקיף במקראות אכן מעלה את השאלה בנוגע לדרך הבחירה של הטקסטים. מקום רב מאוד ניתן לסופרים קנוניים, מגדולי הספרות העברית. לא מעט מובאים קטעי יצירות מתורגמות או מעובדות ומתורגמות, ללא ציון המתרגם וללא אזכור מסודר של המקור. התלמיד גם אינו מקבל מידע על הסופרים, אפילו לא כשמדובר בסופרים זרים שהוא בוודאי אינו מכיר.

"מקראות ישראל" מתאפיינות במה שאין בהן לא פחות מאשר במה שיש בהן. לא רק שאין כמעט מיעוטים, אלא שאין מצב גאו-פוליטי, אין מציאות פוליטית, אין מחלוקות בקרב אזרחי ישראל או אפילו בקרב היהודים בישראל. הארץ, המדינה, מוצגות באורח סטטי. אין לארץ הזאת מפת גבולות מפורשת, אבל גם לא רוחשת בה כמיהה לאזורים שהיו עתידים להיכבש בשנת 1967. ירושלים בקונצנזוס, אבל מקומות אחרים מודרים מטיפול במקראות. ובכלל, במקראות יש עבר יהודי-ציוני שמוצג כאמור באורח סלקטיבי, אבל אין בהן עתיד. גם זה ביטוי לסטטיות מבית מדרשם של עורכי הסדרה.


"מקראות ישראל" מציגה בפני התלמיד אידיליה ישראלית, ארץ-ישראלית, ציונית ויהודית. לשם כך מעקרים העורכים לא מעט מן ההקשרים, בוחרים טקסטים שמשרתים את הגישה האידילית וכך בונים תמונת עולם המקיפה את התלמידים מכל עבר ומשנה לשנה, מתחילת בית-הספר היסודי ועד ראשית גיל ההתבגרות.


ואנו, ברבות השנים ותהפוכות החיים במדינת ישראל, יכולים לגשת אל סדרת "מקראות ישראל" ולהפיק ממנה תמונה נאמנה, רחבה ומורכבת של האופן שבו הממסד הישראלי ביקש לחנך את האזרחים הצעירים. באחדים מן הכרכים אפשר למצוא גם כתבים של דוד בן-גוריון ושל מנהיגי הציבור מהצד המקורב לשלטון מפא"י, מעשה שלא היה מתאפשר בישראל של 2012. גם היום אפשר למצוא בספרי לימוד ישראליים נימה מסוימת של הטפה, אבל "מקראות ישראל" מדברות אל התלמיד בקול חזק, אחיד וחותך. המקראות פועלות תוך נאמנות מוחלטת לאידיאולוגיה שבמרכזה עמד "כור ההיתוך" ואיתו הכוונה ליצור כאן אדם חדש, אידיאולוגיה שעמדה על כך שהציונות היא הדרך היחידה עבור יהודי העולם.


בין אם ניגש אל "מקראות ישראל" כדי להבין את ישראל של פעם, אולי את ישראל שרבים מאיתנו גדלו בה, ובין אם נפתח את הספרים כדי לשקוע בשעה מתוקה של נוסטלגיה למה שהיה, למה שרצינו וחשבנו שיהיה, המדף העמוס בכרכים אוצר בקרבו פנינים אינספור לכל קורא, והכול פתוח ונגיש בספרייה הלאומית.

תגובות למאמר (1)
אתמהה
למרות הסקירה החיובית, נוצר הרושם שהכותב מבכה את העדרה של הפוסט-ציונות מספרי הלימוד של ילדי ישראל.
1
אביבה אסטרינסקי
28.04.2014 09:25
הוספת תגובה