מה בספרייה > בלוג הספרייה > חיים גורי: זקן השבט על סף העשור העשירי לחייו
7
11.2013
חיים גורי: זקן השבט על סף העשור העשירי לחייו
נערך על ידי: Ioram Melcer
07.11.2013 11:58
​חיים גורי, שנכנס בימים אלה לעשור העשירי של חייו, מהלך בינינו כמעין מגדלור – מורה דרך, גיבור תרבות. איש הסייפא והספרא, הלוחם בשורות הפלמ"ח וההגנה, הצנחן והמפקד בחטיבת הנגב, העיתונאי המסקר, איש השטח (כפי שהוא נוהג להציג את עצמו), משורר ומסאי ופולמוסן. גורי הוא איש של קצוות: מחד איש רוח והגות ומאידך, איש רעים להתרועע, כעדות עצמו "לא חסרו לי חברים טובים". מעמדו כזקן השבט, מקנה לו מעמד של מטיף בשער, אך הוא מצידו אוהב את הטיפה המרה (ידעתם כמה "סוגי בירה" יש?), את הבדיחה הטובה ואפילו, שומו שמים, לכתוב בערוב ימיו שירה שאינה נעדרת ארוטיקה.

איש ירושלים שגדל בתל אביב, ילד עירוני שבנעוריו למד בבית הספר החקלאי "כדורי" (בכיתה אחת עם יצחק רבין). בן הארץ הזאת – הצבר האולטימטיבי "יפה הבלורית והתואר", שהתחנך ב"בית הספר לילדי עובדים" ברוחו של א.ד. גורדון, אבל גם שהה שנים בפריז. מי שגדל כ"גוף ראשון רבים / צחוני זיעה ויחד" אבל גם "הייתי ילד עצובי". וכך הוא נע כשה"אני" מתערבב עם "האנחנו", המערביות עם המשיכה למזרחיות הערבית, הפסוק המקראי עם הציטוט האלתרמני, הפאתוס עם הציניות, ה"כאן" עם ה"שם", האישי עם הציבורי והפוליטי – והכל מתנקז למשפט הטעון כל כך: "אני מלחמת אזרחים". והוא ידע לקחת מכל העולמות, לספוג לתוכו ולהעשיר אותנו בפנינים שהפכו להיות טקסטים מכוננים בחיינו, כמי שגדלו בארץ הזו: "הנה מוטלות גופותינו" מטקסי יום הזיכרון בבית הספר, "שיר הרעות" ו"באב אל וואד" שנוגנו והושרו בכל יום עצמאות, "פנס בודד" ו"שיר הקפיטן" ושירי זמר רבים אחרים שאהבנו לשיר בהזדמנויות שונות, "הספר המשוגע" ו"פרחי אש" שעמדו על מדף הספרים של בית הורינו והרשימות "מעבר לתא הזכוכית", שהתפרסמו מידי שבוע בעיתון "למרחב" וטלטלו אומה שלמה. רשימות שתיעדו את משפט אייכמן, שבעקבותיו ובעקבות המפגש עם ניצולי שואה במחנות העקורים בהונגריה, בהיותו שליח ההגנה שם, יצר את הסרט "המכה ה-81", ראשון לסרטים שיבואו אחריו.
 
 
בחג הסוכות האחרון, במסגרת פסטיבל "מספרי סיפורים" שנערך בתיאטרון גבעתיים, התקיים מפגש מיוחד ומרגש עם חיים גורי, לצדו ישבו זוגתו מזה יותר מ-60 שנה, עליזה, ואורחים ש"חנו" בצמתים שונים של חייו. בסיומו של הערב, כשהתבקש על ידי המנחה יוסי אלפי לומר משפט סיכום, בחר חיים גורי דווקא לשיר, למרות מחאותיה של אשתו ("אתה לא באמת מתכוון לשיר?" "ועוד איך אני מתכוון", ענה לה גורי) ופצח בשיר "השבועה", שיר שחובר ביידיש ב-1902 לרגל כינוס הועידה של פועלי ציון, והפך להמנונם. גורי שר את השיר בתרגומו של אברהם לוינסון "נרימה ידינו, נרים ונשבענו", כשמהאולם נותן לו רוח גבית לא אחר מאשר אליהו הכהן, חוקר ואספן הזמר העברי. השירה הנחושה, מלאת הפאתוס, המלווה בתנועות ידיים נמרצות של האיש בן התשעים, שקולו עדיין בוטח למרות התנצלותו על הידידות רבת השנים עם בת הלוויה – המקטרת, הייתה עבורי, כמו עבור אחרים בקהל, זיכרון לימים שכנראה לא ישובו עוד ושדמותו של גורי מלווה אותם כחלק מהנוף אך גם מזדקרת בהם במלוא נוכחותה.

לפני כעשר שנים תרם גורי את הארכיון שלו לספרייה הלאומית. ארכיון עשיר הכולל את יצירותיו בשירה ובפרוזה, מאמרים שכתב, ראיונות שנתן, מכתבים שלו ואליו, תצלומים, פרסים, קטעי עיתונים ועוד ועוד מכל טוב. ובהזדמנות זו גם ניאות לקיים שני מפגשים (פומביים חלקית) בחדר הפונותיקה, שם כינס הוא מספר חברי ילדות ונעורים, חברים בתנועת "השומר הצעיר" בקן של צפון תל אביב. המטרה הייתה לתעד בשיר ובסיפור את הווי החיים של נערים עבריים, ילידי הארץ שגדלו בשנות השלושים והארבעים בעיר הלבנה הצומחת ונבנית על החולות והיא כולה חולין. לצדו ישבו בחצי מעגל (גורן?), צייתניים כחניכים לפני המדריך הנערץ כמה מהדמויות היותר ידועות בישוב -  דב ירמיה הלוחם ואיש שמורות הטבע, דקלה גולומב (בתם של אליהו גולומב ועדה לבית שרתוק- שרת), אריה אהרוני, איש בית אלפא, מתרגם ועורך, אליהו הכהן, שמאגר הידע שלו בתולדות ארץ ישראל בכלל והזמר העברי בפרט הוא בלתי נדלה (ושגם "המציא" את הכספומט), ויורם אגמון, איש "חבורת שוהם" ובעל בקיאות ברפטואר של שירי טרום המדינה. הנחה את המפגש פרופ' יורם צפריר, מנהל הספרייה באותם ימים. עיני כולם נשואות לגורי - הוא המוליך את השיחה לנתיבים אותם בחר, הוא המספר את הסיפורים ומוביל את השירה. הוא המסרן של הזיכרון הקולקטיבי, המשמר והמחייה אותו "אני העד לצערי, אני ולא אחר".

הכותרת שחיים גורי העניק להקלטות אלה הייתה: "שירי המשיחיות האדומה". זוהי המשיחיות הסוציאליסטית שעמדה כאנטיתזה ל"משיחיות החומה" של הרוויזיוניסטים והקוראת תיגר על הישוב הישן של יהדות ה"משיחיות השחורה". "משיחיות" מסביר גורי, מפני שהשירים הללו היו הקולות שבנו את היחד והושרו במעין אקסטזה כחוויה רליגיוזית מובהקת, ו"אדומה" – ברור: "כי דגלנו אדום" (ואיך אפשר שלא לצטט מהשיר "עד מתי ספנים": "אוניה אדומה ואדום הוא דגלה / ונושאת היא עולם של תקוות"). רובם היו שירים שיובאו לארץ ישראל על ידי גלי העלייה מרוסיה הבולשביקית ושל עולים קומוניסטים מגרמניה. שירי פועלים, שירי האחד במאי, שהותאמו להם מילים עבריות, דוגמת "האינטרנציונל" בתרגומו של שלונסקי. "האינטרנציונל" וכן גם שירו של ביאליק "תחזקנה" היו ההמנונים שבלעדיהם שום טקס המכבד את עצמו לא יכול היה להתקיים. שירים אלה השתלבו בשירי העבודה העברית על פיגומי הערים הנבנות ושדות העמק הנחרשים. המילים השכיחות בהם הן: "עמל", "מרד" ו-"מחר": דוגמת "שירת המרד עולה מזדמרת", "עולם חדש נברא", "תן לי חבר את ידך המיובלת", "חדלו מן היגע היכונו למרד" ועוד רבים אחרים. הצעירים חברי תנועות הנוער כחולות החולצה שרו בדבקות "אנחנו אבן היסוד ... לנו שירת העתיד מזמרת", והם האמינו בכך בכל ליבם. 

ההקלטות האלה  (השמורות בארכיון הצליל והמונגשות היום לבאי הספרייה וכן נלווה להן תיק תיעוד מפורט שהוכן על ידי ארכיונאית המחלקה, רות פריד), הן מעין מסע אל העבר, אל תרבות ששקעה, אך שתרומתה למדינה שבדרך הייתה עצומה. זוהי תרבות שיצרה מהפכה.

השירים שאנשים שרים הם לעולם נייר הלקמוס של תקופתם, של עולמם, של חוויותיהם. הם מעידים על אקלים הזמן, על האתוס התרבותי-לאומי. והקבוצה הזו, בהנהגתו של גורי, שרה את הביוגרפיה שלה ושל בני דורה. בתחילה בהיסוס, חלק מהמילים נשכחו, הדגלים שהם נשאו כבר התבלו ואופסנו במחסן הגדול של ההיסטוריה, את האידיאולוגיות הגדולות החליפו הפיכחון והציניות, הפרות הקדושות שאותן רעו שנים על שנים כבר נשחטו. אבל לאט לאט השירה מתחזקת, הקולות כבר מעט ניחרים, המילים קצת 'מתבלבלות', אך הרוח, הלהט וההתלהבות עדיין שם. כי שירים הם תמיד געגוע.

[כתבה: שלומית רובין, הספרייה הלאומית]
​​​​​
תגובות למאמר (0)
הוספת תגובה