פסטיבל הזמר והפזמון: איך הפכו חיילי צה"ל לכוכבי הפופ שלנו

אריק איינשטיין, יהורם גאון, שלמה ארצי, חוה אלברשטיין, יהודית רביץ, גידי גוב, הגשש החיוור, ירדנה ארזי, אילנית, שושנה דמארי, יפה ירקוני, בעז שרעבי – כולם השתתפו ב"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי".

אריק איינשטיין, פראג, 1969 צילומים: אמיתי לבון, דב בן-דוד

פסטיבל הזמר והפזמון היה האירוע המרכזי במוזיקה הישראלית הפופולרית בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. רשות השידור ערכה והפיקה את הפסטיבל, שהיה אירוע כמעט שנתי. התוצאה הייתה מופע חגיגי שעלה לרוב במוצאי יום העצמאות.

 

 

כל שיר בשני ביצועים – זמר וזמרת

פסטיבל הזמר והפזמון היה רעיון של ישראל דליות, איש "קול ישראל", עוד בשנת 1960. בשנים הראשונות, הפסטיבל היה תכנית רדיו, ששודרה כמופע במוצאי יום העצמאות מהיכל התרבות בתל-אביב. בארגון הפסטיבל, לצד קול ישראל, הייתה פעילה הוועדה לחגיגות יום העצמאות, מטעם משרד ראש הממשלה. הוועדה מיינה וסיננה תשעה שירים שהשתתפו בתחרות.

כדי לתת לשירים סיכוי שווה וכדי להעריך אותם מוזיקלית, נהגו אז לבצע כל שיר פעמיים: פעם על ידי זמר ופעם על ידי זמרת. כך חשבו לנטרל את האפשרות שהמבצע ירשים במיוחד, ויחפה על שיר בינוני. הזוכים קיבלו פרסים כספיים, שהתחלקו בין הכותבים. הפסטיבל התקיים במתכונת הזאת גם בשנת 1961, ולאחר מכן הייתה הפסקה של שנתיים. הוא התחדש בשנת 1964 ובשנת 1965 עבר לבנייני האומה בירושלים ונקרא "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי". השוויון המגדרי נמשך, ובשנת 1966, למשל, אריק אינשטיין ביצע את "לא פעם בקיץ", ואילו הביצוע הנשי היה של עדנה גורן.

 

 

פסטיבל הזמר והפזמון: מלך הרייטינג

התקופה בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים נחשבת לתקופת שיא ההצלחה של פסטיבל הזמר. לאחר הפסקה נוספת, בשנת 1968, חודש הפסטיבל בשנת 1969. בשלב הזה הייתה כבר טלוויזיה בישראל. הפסטיבל הפך לאירוע משודר ולחגיגה תקשורתית. במדינה שבה היה ערוץ טלוויזיה אחד, הפסטיבל זכה לחשיפה ענקית ולהצלחה גדולה. השידור תוזמן למוצאי יום העצמאות, והפסטיבל חזר בגדול כאירוע ממלכתי. חגיגה של "כולנו", שידור לאומי עם רייטינג גבוה.

 

חיילים במדים על במת הפסטיבל

בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים והניצחון הגדול החלו להופיע בפסטיבלים זמרים במדים, חברי להקות צבאיות. הם הופיעו לפעמים במסגרת ההרכבים של הלהקות, בחלק הלא תחרותי של המופע, ובמקרים אחרים כסולנים שביצעו את אחד משירי התחרות. הפופולריות של צה"ל הייתה אז בשיאה והעם חיבק את הצבא ללא תנאי. כך, ההופעה של חיילים בפסטיבל הוסיפה יוקרה לאירוע וזיהתה אותו עם ההצלחה הלאומית הגדולה.

 

פסטיבל הזמר: אירוע מסחרי, אירוע ממלכתי

יובל ניב טוען שעל אף שבפסטיבל היו מעורבים גורמים פרטיים ומסחריים כגון חברות תקליטים, אמרגנים ומפיקים, האירוע קיבל מעמד לאומי-ממלכתי והפך לחלק בלתי נפרד מאירועי יום העצמאות הרשמיים. לצד טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך וטקס פרס ישראל, הפך פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי לחלק קבוע בחגיגות יום העצמאות.

אז איך עושים פופ בשירות המדינה? לכאורה, מדובר בסתירה: מוזיקת פופ מייצגת חופש, מרדנות וחגיגת נעורים. הרי מדובר במוזיקה שמגיעה מחו"ל ומושפעת מן המערב ומאווירת הסיקסטיז. ואילו כאן, בישראל, נוצרו והופקו שירים ביוזמה ובמימון של גורם ממלכתי כמו רשות השידור ואפילו במעורבות של פקידי ממשלה, והכול לצורך שימוש בשירים ובמופע במסגרת חגיגות יום העצמאות, האירוע הממלכתי ביותר בלוח השנה.

 

פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי תשכ"ד. עיריית תל אביב, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

פסטיבל הזמר: הסודות מאחורי הקלעים

לצורך העבודה רואינו כ-30 זמרים, מוזיקאים, פזמונאים, נגנים ומפיקים. כך התאפשר להציץ לחדרי החזרות, למשרדי ההפקה ולאחורי הקלעים של בנייני האומה בירושלים, שם נערך הפסטיבל באותם הימים. המחקר בודק את דרכי העבודה ובעיקר מבקש לגלות כיצד נעשה התמרון בין שני הקטבים: מוזיקה פופולרית מצד אחד, והמדינה מהצד האחר. בראיונות נחשפו תנאי העבודה, שהיו חובבניים מאוד, בוודאי בהשוואה לסטנדרטים שהתגבשו מאוחר יותר. ולמרות הסתירות, הבעיות והאינטרסים המנוגדים, המפעל זכה להצלחה גדולה. בסופו של דבר, פסטיבלי הזמר של הימים ההם הוציאו מתוכם שירים שהפכו חלק בלתי נפרד מהפסקול הישראלי. הם גם חשפו לציבור שורה ארוכה של אמנים ויוצרים שהפכו לאושיות המוזיקה הישראלית הפופולרית עד היום. והכול בפסטיבל הזמר והפזמון: פופ בחסות המדינה.

 

הפוסט מבוסס על עבודתו של יובל ניב, "פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה", במסגרת תואר שני בתכנית הבינתחומית לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' פרדי רוקם ופרופ' מוטי רגב. ​

הֵאִיר הַשַּׁחַר

רחל המשוררת בעיני זלמן שז"ר ונתן אלתרמן כנושאת בשורת הגאולה של העלייה השנייה

רחל בלובשטיין, צילום: א. סוסקין

לזכר עליזה אלון,
ספרנית ותיקה ומסורה באולם הקריאה יהדות
אוהבת שירתן של רחל ונעמי שמר
עם שלושים לפטירתה

 

בשנת 1954 צוינה בישראל שנת היובל לעלייה השנייה. בסוף השנה פרסם נתן אלתרמן "טור שביעי" שהוקדש לשנת היובל, וכותרתו: הֵאִיר הַשַּׁחַר. קביעתו של אלתרמן בשיר היא שהזיכרון המתאים ביותר לעלייה השנייה הוא השירה שלה. לאור זאת הוא הקדיש את עיקר השיר לרחל המשוררת (בלובשטיין), המייצגת המובהקת של שירת דור העלייה השנייה.

עבור נעמי שמר שימשה דמותה של רחל כמופת, ושירתה כמקור השראה. המכנה המשותף הבסיסי ביותר ביניהן היה זיקתן האישית לכנרת – החווה והקבוצה, והערגה המתמדת אליה. בסוף שנות השבעים נטלה נעמי שמר את שירו של אלתרמן, והלחינה מתוכו את הבתים העוסקים ברחל והמתמקדים בכנרת. בשנת 1981 היא הקליטה אותו בעצמה באלבום "על הדבש ועל העוקץ", ובכך היא יצרה מעין "חַג חֲמִשִּׁים" אחר – שנת היובל לפטירתה של רחל.

פרקי רחל שבשירו של אלתרמן מבוססים בעיקרם על דברי הזיכרון שכתב זלמן שז"ר על רחל בשנת 1946 בעיתון "דבר", לציון 15 שנה למותה, וקטעים מהם מובאים כמוטו לשיר. במאמר זה תיאר שז"ר את הפעם הראשונה שבה ראה את רחל, בחוות כנרת, ואת הרושם העמוק שהותיר בו הרגע הזה. כותרת רשימתו של שז"ר היא "אוֹרָהּ הַזָרוּעַ", והיא מבוססת על השורה "לֵיל יָרֵח אֶחָד – וְאוֹרוֹ זָרוּעַ עַל יָמִים רַבִּים אַחֲרָיו", מתוך השיר "לֵילוֹת מִקֶּדֶם" שכתבה רחל בחודשי חייה האחרונים, והמתאר חלום שחלמה על ימיה בכנרת.

רחל – יושבת מימין
רחל – יושבת משמאל. מתוך אוסף "ביתמונה", הספרייה הלאומית

וזוהי חתימת מאמרו של שז"ר "אורה הזרוע" (דבר, 30.4.1946):

עד אשר ממעל לשפת הים, במעלה הגבעה, נתגלתה לפני החצר של כנרת – האיר השחר. עם עלייתי על הגבעה התרחבה הכנרת והבהיקה לקראתי בכל טוהר כחולתה השלווה; החצר הייתה מוקפת גדר ולגדר שער. לא הספקתי לגשת אל הגדר והנה מישהו מבפנים הסיר את הבריח מעל השער ומהחצר פרצה המולה חיה ומגעגעת. הדבר הראשון ששמעתי היה מקהלה מופלאה של כנפי רננים ועליה מנצחת מרחוק שפה עברית צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה – נאלמתי דום. והנה נפתח השער ומהחצר יצאה בסך עדת אווזים לבנים רועשת וגועשת ומתפלשת על פני כל הגבעה, ומאחורי העדר רועה תימורה, צחורת שמלה וכחולת עין, קלה כאילה ויפה ככנרת; בידה ענף עץ תמרים, ובשרביט הזה ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף היא משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת ובעברית רוננת היא מוציאה עם שחר את עדר האווזים מחצר הכנרת אל המרעה.

עצור נשימה הסתתרתי מאחורי הגדר, עד אשר עברה כל האורחה הצחורה הזאת על פני.

זאת הרועה הייתה המשוררת רחל.

תיאורה של רחל בכנרת בשירו של אלתרמן מתמקד בתיאורו של שז"ר את פגישתו עימה. הוא אורך שניות אחדות המתחילות ביָד המַסִּיעָה את הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר, ומסתיימות כשמאחוריו מתגלה רוֹעָה תִּימוֹרָה היוֹצֵאת מֵחָצֵר ובעקבותיה להקת האווזים של חוות הנערות של כנרת, היוצאת אחריה למרעה.

בשיר שיבץ אלתרמן גם צירופי מילים הרומזים לשורות מפורסמות בשירת רחל, כמו: כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן מתוך "בֵּן לוּ הָיָה לִי" ("אורי"); או: כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם מתוך "וְאוּלַי"; וכן: הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק הרומזים ל"כִּנֶּרֶת" (או "שם הרי גולן"). אלה ורבים אחרים הם שהביאו לכך שנִשְׁתַּלְבָה הִיא לָעַד בְּשִׁירַת יִשְׂרָאֵל.

כאמור, אלתרמן ביקש לקבע את רחל ושירתה כמורשת העלייה השנייה, ובשירו הוא מנמק זאת יפה. אך מתחת לפני השטח, בין שורות מאמרו של שז"ר, ובעקבותיו גם בין שורות השיר, רוחשת מגמה עמוקה הרבה יותר בקיבוע מורשתה ההיסטורית של העלייה השנייה, שעם יוצאיה נמנה אז רובה המכריע של הנהגת המדינה.

שז"ר מיקד את דבריו על רחל ברושם שהותירה בו דמותה כרועת אווזים בחוות כנרת, ובקסם שהילך עליו המפגש המפתיע איתה. בעיני זהו מפתח להבנת המסר של דבריו על רחל, ושל אלתרמן בעקבותיו.

השיר "בגני נטעתיך", בכתב ידה של רחל המוקדש לשז"ר. אוספי הספרייה הלאומית

בתיאורים רבים בספרות העולם העממית והיפה, רועת האווזים היא דמות המזוהה מאוד עם דמותה של איכרה גסה ובורה. בסיפור העממי היהודי, וגם בספרות העברית החדשה, רועת האווזים היא סמל לאותה "גויה" מן הגולה. לעניין זה ראוי להזכיר את שירו של נתן אלתרמן עצמו "רועת האווזים", בספרו "כוכבים בחוץ". לכן, כאשר עם עלייתו ארצה פגש זלמן שז"ר בחורה יהודייה עדינה ומשכילה הרועה אווזים ב"עברית רוננת" בארץ ישראל, הייתה זו בעיניו התגלמות המהפכה הציונית. גם אלתרמן מתאר לנו את רגע הגילוי של היהודי החדש, את הנערה עם הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל כניגוד גמור לחיי היהודים בגולה. בבית מהשיר שלא הולחן על ידי נעמי שמר הוא עומד על כך בפירוש: כֵּן הָיָה זֶה זְמַנָּם שֶׁל מִפְנֶה וְשֶׁל פֶּרֶךְ, וְשֶׁל קְרָב בּוֹ כָּרְעוּ אַמִּיצִים וְעַזִּים; אַךְ מֵאָז עַד הַיּוֹם בּוֹ קְשׁוּרָה וְנִשְׁזֶרֶת, גַּם שַׁחֲרוּת רִחוּפָן שֶׁל רוֹעוֹת אֲוָזִים.

יתרה מכך. זלמן שז"ר, שהיה חסיד חב"ד, הכיר היטב את סיפורי החסידים. בסיפורים אלה מואצלת על רועי האווזים הפשוטים הילה של קדושה פוטנציאלית, של מי שעשויים להפוך עם השנים לצדיקים גדולים ורועים רוחניים.

השם שבו הכתיר נתן אלתרמן את שירו הוא הֵאִיר הַשַּׁחַר, כמילות הפתיחה הדרמטיות של שז"ר לרגע הפגישה עם רחל. המילים האלה אינן מופיעות בשיר, אף כי השַׁחֲרִית או השַׁחֲרוּת חוזרות בו שלוש פעמים. ייתכן שבכך ביקש אלתרמן, מלבד להדגיש את הזיקה לדברי שז"ר, גם לשייך את השיר כולו לרגע שבו מאיר השחר.

זמן עלות השחר טעון במשמעות מובהקת במחשבת ישראל, ועיקרו במדרש הידוע מן התלמוד הירושלמי, המספר על שני אמוראים שראו את "איילת השחר שבקע אורה", ומסקנתם: "כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". ארבע שנים לפני כן, ביובל הארבעים של דגניה, העלה אלתרמן על נס את שַׁחֲרִיתֵךְ הַפִּלְאִית, עֲלִיָּה שְׁנִיָּה. גם בסיום המחזה "כנרת כנרת" על העלייה השנייה הוא הביא את רגע השחר המאיר כמטפורה לרגע של תקווה לתחילת הגאולה: אֲנִי אֶתְפֹּס אֶתְכֶם בְּרֶגַע שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל יוֹם יַעֲלֶה הַיְשֵׁר אֶל מוּל פְּנֵיכֶם. זֶה טוֹב מִצַּד הַסֵּמֶל…

א"מ ליליין, איור לרגל הקונגרס הציוני החמישי 1901

העלייה השנייה היא בעיני נתן אלתרמן לא פחות מראשיתה של הגאולה. בעניין זה הוא הולך בעקבות זלמן שז"ר – איש העלייה השנייה בעצמו – אשר מצא את עקבות הגאולה הזו בדמותה של רחל בכנרת. כל ישותה של רחל אמרה בעיניו מרד באורחות החיים היהודיים בגולה. היא חקלאית עובדת כפיים, דוברת עברית, והיא אישה.

הציונות הביטה באיכר ובאיכרה הגויים מבט דו-ערכי. מצד אחד שאיפה לחדש את המעמד החקלאי היהודי כמו בכל עם, ומצד שני רתיעה מהגסות והקיבעון שבחיי האיכרות. הופעתה של רחל, האישה התרבותית והעדינה ועם זאת מלאת חיים, כדברי שז"ר: "ובקולה הצעיר והחם ובכל גמישות גווה המרחף", מסמלת את הסיכוי להצלחת הטיפוס האיכרי היהודי המודרני והמתקדם, כשהיא "משתלטת ברוך ובאון על כל ההמולה המתפרצת". זהו רגע עלות השחר על חיי העם היהודי, התמורה המהפכנית הנכספת בהיסטוריה היהודית.

ייתכן שבמילים האחרונות של השיר כרך אלתרמן את היפוכה של רועת האווזים הגויה בדמותה של רחל המשוררת, עם תקוות הגאולה שעורר הרגע שבו האיר השחר: כְּמוֹ אָז, עִם שַׁחֲרִית מֵאָחֲרֵי הַגָדֵר. האם לא נכרכים אותו שחר ואותה גדר עם דמות היהודי והגויה של ח"נ ביאליק בסיפורו "מאחורי הגדר"? הנער היהודי נֹח בורח מן ה"חדר" ומנסה לברוח גם מגורלו, ממסלול החיים הקבוע לו מראש על ידי הוריו. מאחורי הגדר, שאותה הוא מבקש לפרוץ, חיה הנערה הגויה מארינקה, העובדת בגן ובשדה וגידוליה מצליחים בדרך הטבע, לעומת מאמציו החקלאיים המגושמים של נח העולים בתוהו.

רחל, חניכת החווה בכנרת, היא חקלאית טבעית ובוטחת כמו מארינקה, וזאת בעברית "צלילה, אדירה, מקסימה ומצווה" כלשונו של שז"ר. כל מה שחסרו בגולה הנער נח ובני דמותו, שלא לומר בנות דמותו. לעומתם, יום הופעתה של העלייה השנייה – הצעירים אשר הפכו במו ידיהם את גורלם הקבוע מראש בגולה, ועימם גאלו את העם כולו – הוא שעת התמורה: מָה בָּרָא הוּא? אֶת דְּמוּת הָעוֹבֵד הָעִבְרִי, וְאֶת צְלִיל הָעִבְרִית.

בסיום השיר מופיעה רמיזה נוספת לממד המשיחי של הופעת העלייה השנייה בעיני נתן אלתרמן. לאחר שמיקם אותנו בשדה הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ (שם נקברה לימים גם נעמי שמר), הוא מתאר את רחל הרוֹעה התִּימוֹרָה הָעוֹלָה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם. ללא ספק, אלתרמן מפנה אותנו כאן למדרש נוסף שמוכר לכל בזכות ציטוטו בפירוש רש"י שהיה שגור על פיו של כל ילד ב"חדר". זהו המדרש על רחל אמנו, רועה בזכות עצמה, העולה מקברה בבית לחם ללוות את בניה הגולים לאחר החורבן ובזכות זה זוכה לנבואת ירמיהו "ושבו בנים לגבולם" בשעת הגאולה.

רחל המשוררת עצמה זיהתה את גורלה עם זה של רחל אמנו, בשיר קנוני נוסף שלה – "רחל": הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן; רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן, רָחֵל – אֵם הָאֵם. נתן אלתרמן רואה אפוא ביום שהחל עם העלייה השנייה את התגשמות נבואת הנחמה המלווה את עם ישראל כל הדורות. דמותה של רחל המשוררת היא בעיניו, וגם בעיני זלמן שז"ר, תמציתה של אותה גאולה.

 

וּמִבַּעַד לְחַג חֲמִשִּׁים וּמִבַּעַד
לְרִשְׁעוּת מַגָּלָיו שֶׁל הַזְּמַן הַקּוֹצֵר
הִנֵּה יָד מַסִּיעָה הַבָּרִיחַ מִשַּׁעַר
וְרוֹעָה תִּימוֹרָה שׁוּב יוֹצֵאת מֵחָצֵר.

יוֹם מֵאִיר אֲלֻמּוֹת, עֲגָלָה מִתְרַחֶקֶת
וְקוֹרוֹת הָעִתִּים מַשִּׁירוֹת זִקְנָתָן
וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת
כְּעַל בֵּן לוּ הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן.

כִּצְלִיל נֵבֶל רוֹנֵן וְרוֹחֵק וְגוֹוֵעַ
הָעֵת חוֹלֶפֶת כַּחֹק
כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי – הַקְּבָרִים עַל הַכֶּרָךְּ
מֵאֲוְשִׁים דֶּשֶׁא עֵשֶׂב נִשָּׂא וְיָרֹק

נִזְכְּרֶנָּה הַפַּעַם בְּשִׁיר, נִזְכְּרֶנָּה
וְנִשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ שֶׁל הַיּוֹם שֶׁהֵחֵל
נִשְׁמָעֶנּוּ עוֹלֶה כִּדְמָמָה וּכְמוֹ רֶנֶן
מִן הַשֵּׁם הַיְּהוּדִי הַיָּפֶה רָחֵל.

הוּא נִצָּב עִם רוֹעה תִּימוֹרָה בְּמִטְפַּחַת
הָעוֹלה מִקִּבְרָהּ מוּל אֲגַם יַהֲלוֹם
"כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי", הוּא לוֹחֵשׁ אִתָּהּ יַחַד,
"הֶהָיִית אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם".

כִּצְלִיל נֵבֶל…

 

וַתִּקרא | מכתב מספינה מדומה

"אבל אם תל אביב היא ספינה ואנשיה הם נוסעים, הרי יש לשלם על כך מחיר. והמחיר הוא שספינה אינה יכולה להיות בית של קבע, או בית בכלל; שתחושת הזרות אינה נעלמת במלואה לעולם." סיון בסקין קוראת בשיר "תל אביב 1935", במלאת חמישים שנה למותה של לאה גולדברג

שלומי חגי, הסירה (פרט), שמן על בד, 40X40 ס"מ, 2017

.

מכתב מספינה מדומה

מאת סיון בסקין

 

תל אביב 1935 / לאה גולדברג
הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה?

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

 

קשה מאוד לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, אהוב יותר מאחרים. קשה שבעתיים לבחור שיר אחד של לאה גולדברג, כשאת חולקת עימה, פחות או יותר, את נופי הילדות – הלא רבים כל כך משיריה נושאים בהם את הטבע, הן הפראי והן העירוני, של המקומות ההם. ובכל זאת, אם עליי לבחור, אני בוחרת דווקא ב"מסע הקצר ביותר", כשמו של המחזור שאליו השיר הנבחר משתייך. למעשה, המסע הקצר הוא כל כך קצר, עד שאינני צריכה כלל לצאת מעירי. אפילו לא לעירי הישנה.

אבל רגע. השיר הנבחר לא נקרא סתם "תל אביב", כי אם "תל אביב 1935", והוא נכתב בשנות השישים. גולדברג התגוררה אז בירושלים, אבל המסע הארוך יותר הוא כמובן המסע בזמן. ומכיוון שאני כותבת את הרשימה הזאת בשנת 2020, המסע הזה מתארך בעשרות שנים נוספות. נסיעה, ממשית או מטאפורית, היא מצב עקרוני עבור גולדברג, שתמיד נמצאת בין שתי מולדות או יותר, שספרה הראשון בפרוזה – זה שעלילתו מקדימה באופן מילולי ומיידי את אותה תל אביב 1935 – הוא מכתבים מנסיעה מדומה, עם ובלי מירכאות. והרי מה כל כך מדומה בנסיעתה של רות, כותבת המכתבים, אם לא המרת המסע הממשי במרחב במסע מדומה בזמן, מבלי שהקורא יכול להבדיל ביניהם בביטחון?

ובכן, הלאה הביטחון; איזה ביטחון כבר יכול להיות כשאת מגיעה כל העת למקום חדש, לפעמים לאותו מקום חדש שאינו חדל להיות חדש גם אחרי שנים רבות? איזה ביטחון יכול להיות כשאת מגיעה שוב ושוב לאותה תל אביב 1935, כפי שראית אותה לראשונה? לא בכדי השיר נפתח בתרנים על גגות הבתים – התורן, מתקן שאמור להיתמר על גבי ספינת מפרש חמקמקה, כובש את הדבר הסטטי ביותר בעולם, גגות הבתים.

הַתְּרָנִים עַל גַּגּוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶׁל קוֹלוּמְבּוּס

השורה השנייה – על פי יוסף ברודסקי, השורה הקריטית ביותר של כל שיר, זו שקובעת את אופי השיר כולו – מציבה את התרנים הללו, ברוחב לב עצום, בתוך המסע הימי הארכיטיפי מכולם – על ספינתו של קולומבוס. (מסע ימי ארכיטיפי אף יותר הוא כמובן האודיסיאה, אבל כיוון תנועתה הפוך, מפני שהאודיסיאה היא מסע הביתה.) העוף היבשתי, עורב, מחליף את העוף הימי – שחף? אלבטרוס? – ומבשר יבשת אחרת. או שמא הוא מחליף את היונה המבשרת יבשה, לא חשוב באיזו יבשת?

וְכָל עוֹרֵב שֶׁעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵּׂר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.

גם האנשים המתהלכים ברחובותיה של העיר אינם סתם עוברי אורח כי אם נוסעים. כאילו אותה נסיעה גורלית שעלו עליה פעם אחת – לא בהכרח נסיעה אחת רצופה; מסלוליהם יכלו להיות מורכבים ומפותלים, ללא כל דימיון לטיסותינו הסטריליות בשנות התשעים – דבקה בהם לשארית חייהם. תל אביב, שהפכה לביתם האוהב והמחבק של רבים כל כך, אינה מתפקדת כבית רגיל וסטטי, שהרי גגותיה נושאים תרנים ועורבים ימיים פלאיים. תל אביב עצמה היא ספינה ששטה בים, או לכל היותר עוגנת בנמל. אולי לזה התכוונה אחר כך דליה רביקוביץ, כשקראה לה "עיר ים־תיכונית מכוערת". הלא ספינה אינה מחויבת להיות יפה, להעמיד פסלים, למתוח שדרות ולהקים ארמונות. תצלומי תל אביב משנות השלושים, עם סגנון הבנייה שכל כך מזוהה עם העיר ועם התקופה, רק מחזקים את הדימיון בין העיר לספינה. רגליי מתנדנדות רק מלכתוב את זה.

אבל ברגע שהוזכרו נוסעים, אין לנו ברירה אלא להתבונן בפניהם ולהאזין לשפתם. ככה זה: כשאתם רואים ציור נוף מרהיב, שאי שם בעומקו פוסעת דמות קטנה של אדם, אתם תעזבו את העצים ואת העננים ותתרכזו באותה דמות, מרכזה ההכרחי של כל קומפוזיציה, ותתאמצו להביט בתווי פניה, גם אם הם אינם נראים. באותו אופן, כשתלכו ברחוב בעיר זרה ותשמעו אי שם את צליליה של שפת אימכם, או שפה קרובה לליבכם – לא תוכלו להתעלם, תלכו שבי אחריה, ולו רק לכמה דקות. אבל מי שעוסק באותו מקצוע שבו עסקה גולדברג, יתעכב שם – בתוך השפה – לתמיד. גולדברג אומרת "שפה של ארץ זרה" ולא "שפה זרה", שהרי העברית אינה זרה לה. אבל היא מפרידה ביושר בין השפה – האישית, הקוסמופוליטית, הלירית – לבין הארץ. לארץ יש זכות קיום מפני שהיא מרכזה של השפה, לא להפך. עד כדי כך, שהשפה יכולה אפילו להתנגד על ידי קרירותה החדה למזג האוויר המקומי.

וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָׂפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בַּיּוֹם הַחַמְסִין
כְּלַהַב סַכִּין קָרָה.

הבית השלישי כבר פורט את הספינה הזאת, תל אביב, למה שאפשר לכנות, באופן מטאפורי, תכולת מזוודותיהם (צקלוניהם!) של אותם נוסעים. התמונה שהוא מתאר היא כמעט קפסולת זמן, דימוי שבסך הכול נכון לספינה ששטה בלב ים, מבודדת מסביבתה ונושאת מטען:

אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵׂאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יְלָדוֹת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי־בָּזֶה?

אבל לא משוררת כגולדברג תמשיך את הרצף הזה בכיוון של נוסטלגיה וסנטימנטליות. היא לא תניח לנו לטעום את עוגיית המדלן שהיא מחזיקה בכיס. במקום זה היא עושה מהלך נוסף של המרת זמן למרחב – כשם שמתחילת השיר המירה מרחב לזמן – ושולפת זמנים – לילות – אירופיים כנגטיבים של סרטי צילום. אין הפרש שעות בין תל אביב לקובנה (והן גם היו דומות מאוד באותה עת בגודל אוכלוסייתן), אבל המרת הלילות ההם לייצוג ויזואלי הפוך יוצרת סוג של יעפת שנוסעי תל אביב שרויים בה דרך קבע. המצאת הצילום הבסיסית, הקאמרה אובסקורה, הייתה מבוססת על מיקוד האור בנקודה אחת ועל היפוך התמונה; מדוע לא לטעון אותה בזמנים מהמקום הישן, כדי שתמונה מופלאה, state of the art של אמנות הזיכרון, תוטבע על דפנותיה הלבנות של ספינת תל אביב?

כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת מִתּוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵילוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵילוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.

אבל אם תל אביב היא ספינה ואנשיה הם נוסעים, הרי יש לשלם על כך מחיר. והמחיר הוא שספינה אינה יכולה להיות בית של קבע, או בית בכלל ("חדרים שרוקנו" הופיעו כבר בבית השלישי); שתחושת הזרות אינה נעלמת במלואה לעולם. על כך כתבה מרינה צווטאייבה בשירה המפורסם "כמיהה לארץ": "להיות דובה צפונית שלולת / קרחה – אפשר בכל מקום" (תרגום: דורי מנור). לאה גולדברג לא הייתה דמות טראגית כמו צווטאייבה, לא בגורלה, לא בתפיסת עולמה ולא בשירתה, ואת המעבר שלה מקובנה לתל אביב הכתיבה בחירה מודעת ומכוונת בהרבה, לעומת הגירתה (ליתר דיוק, הגירותיה) של צווטאייבה בכוח הנסיבות. אחרי הכול, גולדברג נוסעת בעקבות שפתה הנבחרת, ואילו צווטאייבה נאלצת להתרחק ממחוזות שפתה מלידה (וכאשר חזרה לבסוף לארץ לידתה, היה בכך גזר דין מוות, שלא איחר להתממש). אבל שתי המשוררות נושאות בלבן את הזרות ההכרחית, זרותה של השירה למקום, כל מקום. לכן גם בתל אביב גולדברג שומעת צעדים של "צבא נכר", מפני שכל קול שאינו תואם את נשימתו ואת הליכתו של המקצב הפואטי הנשמע תמיד בראש המשוררת, הוא קולו של צבא נכר כלשהו.

וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַּבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,

וכך אותה הליכה בקצב השיר ברחובותיה הצעירים של תל אביב מביאה את המשוררת לגלות זווית ראייה מופלאה במיוחד, שמציבה לפני מבטה תמונה סימטרית, צלולה ומעוררת השתאות: אם תל אביב שעל החוף היא ספינה, הרי הים שלה נושא עיר שטה שהיא מקדש, כנסייה.

וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחֲזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.

החוף והים, העיר והים, המקדש והחול מחליפים מקומות. ההבדלים ביניהם מיטשטשים, מפני ששניהם מצויים במצב מתמיד של שיט, של תנועה אל העולם הרחב והזר, ובאותה העת הביתה, אל יבשות שלא נודעו ואל איתקה. ים מאחורינו, ים מלפנינו, וכל קרני האור נפגשות במוקד אחד – בעולם האינסופי של המילים העבריות בתוך ראשה של אישה צעירה אחת שעומדת על החוף. אישה מבוגרת ממנה בעשורים אחדים מתבוננת בה מירושלים ומצלמת את סרט המסע למען העתיד.

 

סיון בסקין היא משוררת ומתרגמת. פרסמה שלושה ספרי שירה: "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה" (אחוזת בית, 2006), "מסעו של יונה" (אחוזת בית, 2011) ו"אחותי יהונתן" (הקיבוץ המאוחד, 2017). מפרסמת מאז 2005 תרגומי שירה ופרוזה, בעיקר מרוסית, ליטאית ואנגלית. חברת מערכת בכתב העת "הו!".

 

 

» במדור "ותקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר "זכר" מאת חולקט – אוּרי קָרין, מתוך הספר "נסיכת ביטחון"

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | מה נעשה עם טלי?

שירים מאת ליאת מורבצ'יק, עמרי משורר־הרים ומאיה ויינברג

יעל סקליה, טבע דומם עם שולחן חדש, שמן על פשתן, 30X22 ס"מ, 2018

.

ליאת מורבצ'יק

שלום כיתה א

וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל הַחֲזִית?
וְאֵיךְ אֶשְׁלַח אֶת בְּנִי אֶל בֵּית הַסֵּפֶר?
וְהוּא מַגִּיר שְׁתִיקוֹת עַל הַכָּרִית

הַלְּבָנָה, רִקְמַת דִּמְעָה טוֹפֶפֶת.
וּמִי יַטְלִיא לוֹ עוֹר מֵעַל כְּוִיַּת
הַשֶּׁקֶט? מִי יַכְלִיב לוֹ תַּךְ אֶל תֶּפֶר?

מוֹרֶה הוּא רַק מוֹרֶה וְלֹא חַיָּט,
מֵבִין (מֻקְדָּם מִדַּי), בֶּן שֵׁשׁ וּקְצָת,
שֶׁיֵּשׁ לְהַחֲרִישׁ אֶת קוֹל חַיַּת

בִּטְנוֹ, שֶׁתִּוָּתֵר כְּמֵהָהּ לָעַד.

 

כּסוּת

"בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ"
לאה גולדברג

בֹּקֶר אָבִיךְ. לֹא לָקוּם. לְהִתְעַלֵּם מֵהַמַּרְאָה אֲפִלּוּ.
לָצֵאת מִמֵּחִילת הַלַּיְלָה אֶל הָרְחוֹב הַמְּאֻבָּק,
בַּדֶּרֶךְ לְהָבִין אֶת שְׁקִיפוּתִי כְּאִלּוּ,
לְקַבֵּל בְּהַכְנָעָה אֶת כְּסוּת הָעֶצֶב הַנִּדְבָּק.

לְהָבִין שגּוּפִי חוֹלֵף מִמֶּנִּי,
שהוא חוֹמֵק מִבַּעַד כֹּל נֶקֶב קַל.
שְׁרִירֵי חֲלוֹמוֹתַי נִרְפִּים וּכְבָר כִּמְעַט אֵינֶנִּי,
סְבִיבִי תּוֹפֵחַ צֵל עַב־מִשְׁקָל.

וְהַצֵּל הוֹלֵךְ וּמִתְגַּדֵּל וּכְמוֹ חוּט דַּיִג
הוּא נִקְשַׁר וּמִתְלַפֵּף בַּאֲדִיקוּת סְבִיב אֵיבָרַי,
והוּא תּוֹלֵשׁ אֶת בְּשַׂר הָעַפְעַפַּיִם
וְרַק לִבִּי הַחַי קוֹרֵא לִי בְּאַקְרַאי.

 

קומץ שמיים

"עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי"
אברהם חלפי

מִקֹּמֶץ שָׁמַיִם נִבְרֵאתִי,
עֵינֵי מַרְאָה גְּדוֹלוֹת מֵעַל הַיָּם.
בֵּיתִי מַמְלֶכֶת צֶמֶר צָחוֹר
עֲרִיסָתִי מְחוֹשֵׁי עֲנָנִים,
וְהֵם מְנַעְנְעִים אֶת גּוּף הַתִּינֹקֶת שֶׁלִּי
עַד סוֹף כְּאֵבֵי הָרָעָב.

סַבְיוֹנִים, בְּרָאשֵׁיהֶם הַחֲלָבִיִּים
סְבִיב גּוּפִי,
כְּמוֹ בָּלֵרִינוֹת עַל מוֹבַּיְל.

 

ליאת מורבצ'יק היא פסיכותרפיסטית. פרסום הביכורים שלה בשירה היה בגיליון 50 של המוסך. שירים אלה מתוך ספר בכתובים.

.

.

עמרי משורר־הרים

ונציה

בַּעֲרִיסַת גַּלַּיִךְ הַחוֹרֶקֶת
שָׁלְווּ בַּנֶּפֶשׁ יְסוֹדוֹת הָרִיב.
עֵת שִׁירָתָהּ שֶׁל רוּחַ מְזַקֶּקֶת,
פֵּרְקָה תְּהִילָתוֹ שֶׁל יוֹם מַשְׁרִיב.

בִּקְצֵה סִמְטְאוֹתַיִךְ הִשְתַּקַּפְתִּי
בִּרְאִי הַמַּיִם שֶׁל הָאֵין־מוֹצָא.
וְעַל עִקְבוֹת אָחֵר אַחַר כָּךְ שָׁבְתִּי,
זֶה שֶׁבַּגְּבוּל אֶת אוֹת דָּרְכּוֹ מָצָא.

הַאִם צָמַחְתְּ מִמְּצוּל פְּנִינָה וָיֶרֶק
וְנַס הַיָּם מֵהֶדֶף פְּרִיחָתֵךְ?
הַאִם חָלַם הַיָּם לִהְיוֹת לָךְ אֶרֶג,
לָשֵׂאת מִשְׁקָל כֵּלַיִךְ כְּעַבְדֵּךְ?

חִכִּיתִי לְעַצְמִי בְּסוֹף כָּל גֶּשֶׁר.
הֵשַׁטְתִּי אוֹתִי אֶל עוֹלָמִי.
וּכְשֶׁהִגַעְתִּי הִתְאַחָה הַקֶּשֶׁר
בֵּינוֹת דִּמְעַת הָאֵשׁ וִיקוֹד דָּמִי.

אוגוסט 2019

 

יום סתיו

לַקֵּט בִּכְנִיעָה נְדָבוֹת הַשַּׁלֶּכֶת,
לֹא דַּעַת, כִּי אִם עֵת רַפֹה.
אֱרֵה מֵחָגָו הַפְּרֵדָה הַנִּמְשֶׁכֶת,
הַצּוּף שֶׁבֵּין שָׁם וּבֵין פֹּה.

קִבּוּץ הַיָּמִים – לְוָיָה שֶׁל חַיֶּךָ,
עֲרֹב לְכָל יוֹם שֶׁמּוֹעֵד.
תּוֹסִיף לְהַבְשִׁיל מְבוּכַת לְחָיֶךָ,
אַךְ שָׂמְתָּ הַחוֹל לְמוֹעֵד.

11.11.2019, גני לוקסמבורג, פריז

 

עמרי משורר־הרים – שמו המקורי ולא שם עט – בן 26, גדל בירושלים, בשנים האחרונות חי בבזל, שוויץ. עוסק בכתיבה ובתרגום שירה גרמנית. שיריו פורסמו בעבר בגיליונות 32 ו־61 של המוסך.

.

.

מאיה ויינברג

שורש העצב

שורשי העצבים בולטים מחוט השדרה, ומעבירים אותות כמעט מכל חלקי הגוף ואליהם.
(המרכז לניתוחי עמוד שדרה)

מָה נַעֲשֶׂה עִם טַלִּי?
כָּל דָּבָר מַזְכִּיר אֶת טַלִּי
טַלִּי מְסָרֶבֶת לָמוּת
לְהִשְׁתַּתֵּק
כָּל מָקוֹם שֶׁנָּגְעָה בּוֹ
מְהַבְהֵב וְהַמִּלִּים שֶׁלָּהּ
תְּלוּיוֹת כְּמוֹ זְכוּכִיּוֹת עַל עֵץ
אֲבָל טַלִּי אֵינֶנָּה
רַק הָרוּחַ
לָכֵן שִׁבְרֵי זְכוּכִית
לָכֵן שִׁבְרֵי הַלֵּב
אֲנִי חוֹזֶרֶת לְחַפֵּשׂ
לְהִתְאַהֵב, לְהֵחָתֵךְ
טַלִּי אֲנִי זְקוּקָה לָךְ
שֶׁתַּגִּידִי לִי אֶת הָאֱמֶת
וְכָל דַּקָּה מֵהַזְּמַן
שֶׁהָיָה לָנוּ וְלֹא יָדַעְנוּ
כַּמָּה אֲנִי מִתְחָרֶטֶת
כָּעֵת

 

שיר ארגעה קטן

הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַמָּרָק עַל הָאֵשׁ, הַשֶּׁמֶשׁ תְּלוּיָה בַּחַלּוֹן
הַכְּבִיסָה מִתְהַפֶּכֶת, הַכֹּל בְּסֵדֶר
הַבָּנוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר, הַתִּינֹקֶת בַּמָּעוֹן
הַכֹּל בְּסֵדֶר, זוֹ לֹא אַזְעָקָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת
רַק גְּנִיחָתוֹ שֶׁל הַמָּנוֹף, נְהָמוֹת מֵאַיָּלוֹן
הַכֹּל בַּסֶּדֶק, כְּפֶסַע מִתְּהוֹם
הַכֹּל בְּסֵדֶר, הַמֵּתִים מֵתִים כְּבָר
סָלְחוּ וְאֵינָם סוֹבְלִים עוֹד
הַבִּיטִי סָבִיב, כֻּלָּם בְּסֵדֶר
כֻּלָּם בְּאוֹתוֹ הַסֵּדֶר
מֵהָרִאשׁוֹן עַד הָאַחֲרוֹן
נֶהֱנִים מִמָּה שֶׁיֵּשׁ
מִצְטַלְּמִים הָמוֹן.

 

מטבוליזם של ציפור שיר

אַף פַּעַם לֹא תָּנוּחַ דַּעֲתֵךְ, רְגָלַיִךְ הַכְּפִיסִיּוֹת
אוֹחֲזוֹת עָנָף בְּעֶרְגָּה מְדֻיֶּקֶת, עֲדִינָה עַל סַף לִפֹּל.
לָנֶצַח תְּקַפְּצִי, תַּפְנִי הָרֹאשׁ בְּבֶהָלָה, לְפֹה וְאָז לְפֹה
יָפָה כָּל כָּךְ אֲבָל קְטַנָּה מִכְּדֵי לְהֵרָאוֹת.
רַק קוֹלֵךְ הַמִּתְעַקֵּשׁ וְגַם הוּא, רַק
לְהִתְרַחֲשׁוּיוֹת קְרוֹבוֹת מְאֹד.
נֵס קִיּוּמֵךְ, נוֹצוֹתַיִךְ הַסְּדוּרוֹת
אֵין בָּהֶם כְּדֵי לִשְׂרֹד
לָכֵן כָּל יוֹם הוּא פֶּלֶא
כָּל יוֹם הוּא יוֹם אֶחָד פָּחוֹת.

 

מאיה ויינברג היא משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים באוניברסיטת תל אביב. פרסמה את הספרים "שטחים פתוחים" (ספרי עיתון 77) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד) שזיכה אותה בפרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית, 2018. בימים אלו רואה אור הספר "פליטי אור" בשיתוף עם דרור בורשטיין (אפיק). הספר משלב נקודת מבט זואולוגית עם התבוננות מתחומי האמנות ומזמין להכרות חדשה עם עטלפים. שירים וביקורת פרי עטה התפרסמו במוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת גיא פרל וצילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן