כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
משה מוריץ שטיינשניידר
משה (מוריץ) שטיינשניידר היה גדול הביבליוגרפים של הספרות היהודית. הוא נולד במוראביה בשנת 1816 ונפטר בברלין ב-1907, ושם נקבר. שטיינשניידר נמנה בין גדולי האישים בראשית תנועת "חכמת ישראל", יחד עם זכריה פרנקל, יום טוב צונץ, צבי גרץ ואברהם גייגר.
בצעירותו למד שטיינשניידר תורה וחכמה כללית בווינה, ברלין ובפראג, בה הוסמך לרבנות. משנת 1845 עד לפטירתו התגורר בברלין, שם שימש במגוון תפקידים והשאיר אחריו רשימה ארוכה של מחקרים. בתחילה, התפרנס כמורה פרטי וכדרשן ואפילו כתב ספרי לימוד ללשון העברית (עבור בית ספר יהודי בהודו בין היתר). לקראת נישואיו שטיינשניידר פרסם כרך שירים לכבוד ארוסתו אגוסטה, ובשלב מסוים אף ניהל בית ספר יהודי קהילתי לבנות. עם זאת, עיקר תהילתו היה סביב עבודתו כמרצה במוסד למחקר על שם פייטל היינה אפרים, וככספרן בספרייה הממלכתית בברלין. במשרות אלה החזיק עשרות שנים.
שטיינשניידר עסק בעיקר בחקר הביבליוגרפיה העברית. בתחום זה היה חלוץ בתקופתו ומחקריו מהווים תשתית רחבה לתולדות הספרות היהודית לדורותיה. מחקריו, העוסקים הן בכתבי יד והן בספר המודפס, נחשבים עד ימינו לכלי עזר הכרחי להבנת סוגיות רבות במדעי היהדות, במיוחד בקשר המורכב בין התרבות היהודית לבין תרבות העמים ממערב וממזרח.
בקריירה הארוכה שלו פרסם שטיינשניידר למעלה מ-1400 פרסומים ביבליוגרפיים, מאמרים ומהדורות מדעיות. בין הידועים ביותר נמנים חמישה קטלוגים, חלקם כתובים לטינית, כשאחד מהם מכיל למעלה מ-3000 עמודים. הוא תיאר בהרחבה את הספרים בספרייה הבודלייאנית באוקספורד, כתבי היד בספריות הלאומיות בברלין ובמינכן, ובספריות האוניברסיטאיות בליידן ובהמבורג.
בנוסף למחקריו הביבליוגרפיים, שטיינשניידר היה מזרחן בעל שיעור קומה. הוא הרבה לחקור את הקשר בין התרבות היהודית ותרבות האסלאם. ספרו הגדול בתחום הזה הוא Übersetzungen des Mittelalters und die Juden als Dolmetscher - התרגומים העבריים בימי הביניים והיהודים כמתרגמים. בספר זה שטיינשניידר סוקר חיבורים עבריים מימי הביניים, שתורגמו מערבית ונמצאים בכתבי יד. בנוסף, שטיינשניידר פרסם ספרים העוסקים בסופרים יהודים שכתבו בערבית ובפולמוסים הדתיים שהתנהלו בערבית בין יהודים, מוסלמים ונוצרים.
ספר אחר שלו, כללי יותר, הוא ספרות ישראל. בתחילה ראה הספר אור בגרמנית ולאחר מכן תורגם לאנגלית ולעברית. התרגום לעברית בוצע בידי תלמידו הנרי מלטר (בעצמו חוקר חשוב של הספרות הרבנית), יחד עם השלמות ותיקונים של שטיינשניידר עצמו. הוא אף פרסם ספר העוסק בתולדות הספרות הכרונוגרפית היהודית מהתקופה הבתר-מקראית ועד לזמנו. חשוב לציין שהוא גם ייסד כתב עת לעניינים ביבליוגרפיים בשם Hebräische Bibliographie, המכונה בעברית בשם "המזכיר". כתב העת החל לצאת ב-1858 והמשיך עד שנת 1882. יצאו לאור עשרים ושניים כרכים.
במאמרו המפורסם "מתוך הרהורים על חכמת ישראל" (תש"ה), גרשם שלום תקף בחריפות רבה את שטיינשניידר יחד עם צונץ וגייגר (לעומת גרץ ור' נחמן קרוכמל, שזכו לאהדה מצדו של שלום). הוא האשים את שטיינשניידר בלא פחות מתכנון "קבורה" של היהדות, באמצעות גישתו המנוכרת לחלוטין (לדעתו של שלום) למסורת היהודית. מאז פרסום מאמרו, קמו סנגורים לשטיינשניידר שחלקו על תובנתו של שלום למפעלו המחקרי האדיר של שטיינשניידר. בין כך ובין כך אין חולקים על כך שמדובר בחוקר דגול, שבחכמתו ובשקידתו העשיר מאוד את מדעי היהדות לדורות הבאים.
כתב: צבי לשם, בסיוע מאמרו של ד"ר אברהם דוד.
