כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
הבעל שם טוב
רבי ישראל בן אליעזר, "הבעל שם טוב" מחולל התנועה החסידית, נולד בפודוליה שבמזרח אירופה (אוקראינה של היום) בין השנים 1690-1700, ונפטר שם בשנת 1760. צעירתו אפופה אגדות, אבל ברור שבאמצע המאה ה-17 "בעל שם" (רופא עממי), יהודי אחד מתוך רבים, קיבץ מסביבו בעיירה מז'יבוז' קבוצה קטנה של חסידים נלהבים, שהתפללו ולמדו תורה יחד. תוך כמה דורות תלמידי הקבוצה ותלמידיהם הפכו מחוג מצומצם של מיסטיקנים לתנועה עממית רחבה, עם ענפים וחצרות רבים. התנועה הצליחה לכבוש את רוב מזרח אירופה, ולפי חלק מהחוקרים אף להפוך לפופולארית ביותר בקרב יהודי מערב אירופה, עד לסוף מאה ה-19. תנועה זו נודעה לימים בתור תנועת החסידות, שנוסדה (לאו דווקא בכוונה תחילה) על ידי רבי ישראל בן אליעזר, הידוע בכינויו כ"הבעל שם טוב" - "הבעש"ט".
הבעש"ט הצליח להשפיע עמוקות על ההווי היהודי, מזמנו ועד ימינו, מבלי להשאיר עיזבון ספרותי משלו (חוץ מכמה אגרות). תורתו הועברה בעל פה, וכוללת דרשות, פירושים, סיפורים ואמירות קצרות. לאורך השנים היא קובצה בספרי תלמידיו (אולי בניגוד לרצונו) ולאחר מכן אף באוספים מיוחדים דוגמת "כתב שם טוב" (1794) ו"בעל שם טוב על התורה" (1938). סיפורים אודותיו קובצו בספר "שבחי הבעש"ט" (1815).
הבשורה שהחסידות הביאה עמה
החסידות, כתנועה רוחנית חדשנית (ולפי הרבה דעות גם משיחית) ושמרנית כאחד, לא אימצה ערכים חדשים בעבודת ה' המסורתית, אבל כן הנגישה ערכים שבעבר היו נחלת האליטה הקבלית בלבד. בראש ובראשונה, חסידות הבעש"ט שמה דגש על מושג הדבקות; קשר מיסטי אינטנסיבי (ולפעמים אקסטטי) בין החסיד ובין המקום. הבעש"ט הדגיש מאוד את ערך התפילה, אפילו מעל ערך תלמוד תורה, שתמיד תפס את הבכורה בערכי היהדות המסורתית. התפילה, תלמוד תורה ושאר מצוות "עשה" נתפסו כדרך להגיע לדבקות בה'. המושג "תורה לשמה" הפכה החסידות מלימוד לשם הלמידה עצמה, ללימוד לשם השגת הדבקות של האל המסתתר בתורה. מדובר בגישה המבוססת על פרספקטיבה רגשית, ולכן מוצאים בציטוטי הבעש"ט אמירות רבות בעד הרגש בעבודת ה' בכלל, ובעד האמונה, האהבה והשמחה בפרט. אם לא די בכך, הבעש"ט גם ראה את נוכחות האל בכל המציאות ("ניצוצות הבורא"). ראיה פנאנתאיסטית זו הרחיבה את שדה הקדושה מעבר לד' אמות ההלכה לכל תחומי החיים. לכן נולד הערך החסידי של "עבודה בגשמיות" (אכילה, שתיה, שינה, פרנסה וחיי אישות), על אף שאחרי דורות הראשונים הרבה מהוגי החסידות ניסו להגביל או להסתיר מרכיב רדיקאלי זה של החסידות.
כיום, החסידות מזוהה בעיקר עם מושג ה"חצר", והעומד בראשה - "הצדיק" או ה"רבי" - מנהיג רוחני כריזמתי, שלרוב מקבל את תפקידו בירושה מאביו. גם מוסד זה של "הצדיקות" התפתח רק כמה דורות לאחר פטירתו של הבעל שם טוב. למרות תמורות רבות שעברה התנועה החסידית (והנאו-חסידית) מאז שנפטר הבעש"ט ב1760, גם כיום, כל קבוצה וחצר חסידיות עדיין רואות עצמן מחויבות למייסד התנועה ולדרכו בקודש.
לצערנו לא ידוע על תמונה אותנטית של הבעש"ט. התמונה המפורסמת שלו היא באמת תמונה של הבעל שם מלונדון, ר' חיים שמואל יעקב פאלק (1782–1708).
הספרייה הלאומית אספה אליה כתבים המתארים את הגותו של הבעל שם טוב, וכן ספרים ומחקרים שמראים את התפתחות תנועת החסידות לאורך השנים, מחקרים העוסקים בבעל שם טוב וספרים שנכתבו עליו.
