מכתב אהבה מאבשלום פיינברג לשרה אהרונסון שנכתב בשנת 1911. מכתב זה הוא ראשיתו של אחד מסיפורי האהבה הנודעים ביישוב בין פיינברג לאהרונסון, מראשי ארגון ניל"י (נצח ישראל לא ישקר).
את המכתב כותב פיינברג מחדרה, והוא מלא בביטויי אהבה והערכה לשרה עצמה ולנשים בכלל, אגב המעטת ערכם של הגברים. פיינברג מכנה את שרה "שרתי" ומתאר את כמיהתו אליה ולמגעה, "ומה-מאד רציתי שעל מקום הפטיש הקר יפגשו אצבעותיך הברוכים את שפתי אסירות תודה". בהמשך פיינברג מספר על מחלתה של אימו ועל הנחמה שהוא מצליח לשאוב מדמותה של שרה וממפגשו עימה. פיינברג מסיים בתיאור קטנוּת האדם לצד ההכרה בשאיפה הקיימות בו לפעמים, להתעלות.
אבשלום פיינברג היה ממייסדי מחתרת ניל"י, שפעלה בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. חברי המחתרת ביקשו סייע לבריטניה לכבוש את ארץ ישראל מידי הטורקים ומסרו להם מידע מודיעיני. הם קיוו שמעשיהם יזכו לתמורה מדינית. ואולם, פעולותיהם עוררו התנגדות ביישוב, שחשש מנקמתם של הטורקים.
אבשלום פיינברג נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחדש קשר מודיעיני עם הבריטים. בן 28 היה במותו. הוא היה ארוסה של רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, אך נראה שהיו לו קשרים קרובים ואולי אף רומנטיים גם עם שרה. אחרי מותו של אבשלום, עמדה שרה בראש המחתרת עד שנתפשה בידי הטורקים. אף שעונתה בעינויים קשים, לא גילתה שרה את שמות חברי המחתרת או מידע על פעולותיה.