בכרזה שפרסמה ממשלת ישראל בשנת 1949 היא מסבירה ומצדיקה את החלטתה להנהיג מדיניות קיצוב הידועה בשם "הצנע" (1949-1959).
לפי הכרזה, יש הכרח להגביל את כמות המזון והבגדים שאדם רשאי למכור או לקנות בשל ההיצע הנמוך והביקוש הגבוה. מציאות זו היא תוצאה של העלייה הגדולה למדינת ישראל הצעירה. החשש הוא כי גלי העלייה עלולים להביא לעליית מחירים, וזו עלולה להוביל לרעב, שכן כל מי שלא יהיו לו סכומי כסף גדולים לא יוכל לרכוש מזון. מדיניות הקיצוב תועיל גם לסוחרים, שכן היא מסדירה את התחרות.
כותרת הכרזה היא שאלה רטורית אם עדיף להגביל את מספר העולים היהודים או להגביל את מכירת הבגדים. כך הממשלה מנסה להרגיע את בעלי העסקים העלולים להיפגע ממהלך זה. תשובת שרת העבודה גולדה מאירסון היא "לא על מלחמה לשפע נתנו בנינו את דמם, אלא למען המדינה ולמען עליה גדולה".
בהמשך מופיעות שאלות וטענות שהעלו חברי כנסת מן האופוזיציה, שמתחו ביקורת על מדיניות הממשלה. יש ציטוטים מדברי שרים מכהנים כמו שר האוצר, שר המשטרה, שרת העבודה וכן שר האספקה והקיצוב.
מדיניות הקיצוב קבעה הקצבות של מזון, ביגוד, ריהוט לכל אזרח באופן שהבטיח את הצרכים הבסיסיים לכולם. כל אזרח קיבל פנקסי תלושים, ובאמצעותם הוא היה יכול לרכוש את המוצרים. המדיניות בוטלה בהדרגה החל בשנת 1952.