בעת הקמת מדינת ישראל לא נחשבה ירושלים חלק ממנה. רק ביום י"ד בכסלו תש"י (5 בדצמבר 1949), יותר משנה וחצי לאחר הקמת המדינה, הכריז ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריו, שירושלים היא בירת מדינת ישראל.
הפריט שלפנינו מלמד על המאבקים שקדמו להכרזה זו. את הפריט פרסם ועד ירושלים הבירה שחבריו היו מזוהים עם התנועה הרביזיוניסטית, ובהם פרופסור יוסף קלויזנר, הרב ישראל דבוריץ, משה דהן, הד"ר יהושע השל יבין והד"ר יוסף יואל ריבלין. אישים אלו מדגישים את מעמדה המיוחד של ירושלים מאז ימי דוד המלך, את קדושתה ואת הקורבנות שנפלו בה ותובעים מממשלת ישראל "להכריז ללא דיחוי על ירושלים כעל חלק בלתי נפרד של שטח הריבונות העברית ולהקים בה את בירת המדינה העברית החופשית והעצמאית".
לפי תוכנית החלוקה שקיבל האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 נועד לירושלים מעמד של עיר בין־לאומית. למוחרת פרצה מלחמת השחרור, ובסיומה נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל לירדן ולפיו מערב העיר יהיה בשליטת ישראל ומזרח ירושלים בשליטת ירדן. ואולם, עצרת האו"ם לא אישרה את ההסכם וב-9 בדצמבר 1949 חזרה על החלטתה בדבר בינאום ירושלים.
בתגובה הכריזה ממשלת ישראל ב-13 בדצמבר 1949, על ירושלים כבירת ישראל. למוחרת עבר לירושלים משרד ראש הממשלה וב-26 בדצמבר 1949 התכנסה הכנסת בירושלים. בדיונים קדמו לצעד זה הבהיר בן־גוריון כי "אם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם - נבכר לצאת מאו"ם".
