קומיקס מאת הקריקטוריסט היהודי־אמריקאי יוליוס פייפר. הקומיקס הופיע בעיתון "ניו יורק הראלד טריביון" ופורסם בעיתון "מעריב" ב־25 ביוני 1963 (עמוד 5).
בקומיקס שתי דמויות - אישה וילד, אולי אימו של הילד ואולי מורתו. היא מספרת לו סיפור שנפתח במילים "פעם היו שישה מליונים נפש שהושמדו במלחמה". הקומיקס מתאר בציניות כיצד החוקרים שחקרו את הנושא "מחקר ממצה" ויסודי הגיעו למסקנה שהיהודים הושמדו כי היה להם רצון למות המונים", והמילה רצון מופיעה בהדגשה. בהמשך יש תיאור כיצד המסקנה הזו הובילה לביטול רגשות האשם ולסיוע בשיקומה הצבאי של גרמניה. סוף הסיפור הוא "אם לא הצלחת בפעם הראשונה, נסה שוב ושוב". המילים המודגשות בקומיקס מבליטות את התהליך שעברה המוסכמה שהנאצים ביצעו מעשים "נוראים" עד האמירה הפוליטית שמדינת היהודים "תמיד" מעוררת מהומות". הקומיקס מתאר כיצד העולם משקיט את נקיפות המצפון שלו על שתיקתו בימי השואה על ידי האשמת הקורבנות, שמתו "מרצון".
הקומיקס מותח ביקורת על העמדה שהביעה הפובליציסטית היהודייה חנה ארנדט בזמן משפט אייכמן. ארנדט, ילידת גרמניה, נשלחה מטעם כתב העת האמריקני "הניו יורקר" לסקר את המשפט. המסקנות שפורסמו בתחילה בעיתון נערכו לספר בשם "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע".
ארנדט טענה כי אין די באנטישמיות כדי להסביר את זוועות השואה. כדי להבין כיצד יכלו מעשים נוראים כאלה להתרחש יש לראותם על רקע ההתפתחות של חברת ההמונים, שבה הרוע נעשה בנאלי. עוד היא האשימה את היהודים ש"הביאו את הצרה על עצמם" ולא מנעו את השואה. לדבריה חברי היודנראט (מועצות היהודים בגטאות) תרמו תרומה משמעותית לביצוע "הפתרון הסופי", ובלעדי הסיוע שהגישו לא יכלו הנאצים להוציא את ההשמדה לפועל. על אייכמן כתבה ארנדט כי "מלבד חריצות בלתי רגילה לעשות כל מה שיכול היה לשרת את קידומו, לא היו לו שום מניעים". טענה אחרת של ארנדט הייתה כי משפט אייכמן שימש כלי שרת להעצמת הרעיון הציוני.
טענותיה של ארנדט עוררו פולמוס נוקב. בתגובה פורסמו עדויות שהראו כי אייכמן לא היה פקיד שפעל מתוך "צייתנות עיוורת", אלא גילה יוזמה ואקטיביות רבה בהשמדת היהודים. גם אייכמן עצמו התבטא "לוּ הייתי סתם ממלא פקודות, הייתי סתם אוויל... אני הייתי אידיאליסט". הקומיקס הזה הוא תגובה לדבריה על חלקם של היהודים בהשמדתם ומקצין את הטענה שלה עד אבסורד.
