שיר שפרסם איתמר בן אב"י בעיתונו "האור" ("הצבי" לשעבר) ב־27 במאי 1910. השיר נכתב לאהובתו לאה אבושדיד ופורסם בעמוד הראשון של העיתון שאיתמר בן אב"י היה עורכו. כותרת השיר היא משירי הייאוש, והיא מבטאת את הקושי שליווה את אהבתו ללאה.

בשיר חמישה עשר בתים בני ארבע שורות כל אחד, והוא כתוב בגוף ראשון יחיד.
בבית הראשון איתמר מתאר את מחשבותיו, מחשבות של ייאוש ואבדון.
בבית השני מגיע אליו פרפר בעל כנפיים לבנות. איתמר רואה בכך הזדמנות ולוכד את הפרפר בכפות ידיו. הוא פונה אל הפרפר ושואל אותו אם הוא יודע מהי אהבה. "התדע מהי אהבה, מה היא נפש אומללה כנפשי?"
איתמר שולח את הפרפר אל אהובתו שגרה בבית רם ונישא ומתאר את המראה שלה "על ראשה תלתלים בעיניה להבה והיא תופרת וחולמת". הוא מבקש מהפרפר להקשיב להלמות ליבה. איתמר מתאר לפרפר את רגשותיו ומצבו הנפשי "כי גלמוד אני, ואומלל, ולא יודע מה", הוא מבקש לכרוע ברך ולבקש את סליחתה "כי השתגעתי אחריה". לאחר הדברים האלה איתמר משחרר את הפרפר מבין אצבעותיו ותוהה אם הפרפר עף אל לאה, כי אליו הוא לא שב. 

סיפור אהבתם של איתמר ולאה מתרחש בירושלים בראשית המטה ה־20, כאשר נישואים בין עדות לא היו תופעה שכיחה. איתמר היה בנו של אליעזר בן יהודה, וכמו אביו היה עיתונאי ומשכיל. הוא היה בן 26 ולאה אבושדיד אהובתו הייתה תלמידה בת 17, בת למשפחה ספרדית, עשירה ומיוחסת. משפחתו של איתמר הייתה ענייה ומוצאה היה אשכנזי. בן ציון, אשר לימים שינה את שמו לאיתמר, התאהב בלאה חרף התנגדותם של בני משפחתה לקשר ביניהם. הם העדיפו שבתם תינשא לחתן עשיר בן העדה הספרדית. כישוריו של איתמר ואהבתו היוקדת ללאה לא הרשימו אותם, ואף מצבו הכלכלי הרעוע ובריאותו הרופפת לא פעלו לטובתו.

בחיזוריו אחרי אהובתו השתמש איתמר בן אב"י בעיתונו "הצבי" וביטא בפומבי את אהבתו ללאה. רק לאחר שהוא פרסם בעיתון כי בכוונתו להתאבד, הסכימו הוריה של לאה לאירוסין, ואולם, הם התנו את האירוסין בתנאים מחמירים ובהם בירור קפדני של מצב בריאותו של החתן ואפשרויותיו הכלכליות, והעיקר שלא יתבע נישואין אלא לאחר ח"י חודשים. לבסוף, באפריל 1912 נישאו השניים.