דף תרגול ללימוד עברית ובו אותיות האל"ף־בי"ת, כנראה מבגדד, שנת תר"פ (1920). נראה שהדף נלקח מספר או חוברת ללימוד עברית. על הדף מודפסות שורות עם צירופי אותיות שונים. השורות ממוספרות בספרות בכתב ערבי. גודל הדף 43 ס"מ. 

כל שורה בדף באה ללמד דבר אחר.
בשורה הראשונה מופיעות כל האותיות ולאחר מכן מופיעות האותיות שיש להן הגייה נוספת כמו בגד כפת שאינן דגושות, שי"ן שמאלית, או אותיות מיוחדות כמו אותיות סופיות. 
בשורה השלישית יש זוגות או שלשות של אותיות הדומות מבחינת הצורה, והתרגול בא ללמד לא להתבלבל ביניהן בקריאה.
בשורה הרביעית יש לימוד של האותיות הסופיות ואבחנה בין סופיות ללא סופיות.
השורה החמישית היא סידור האותיות בסדר א"ת–ב"ש (אות אחרונה עם ראשונה וכן הלאה).
השורה האחרונה מביאה קבוצות של אותיות לפי מקום החיתוך שלהן בפה: אהחע-גרוניות. בומפ - שפתיות. גיכק - חיכיות (חיך אחורי עליון). דטלנת - חיכי־לשוני (חיך עליון קדמי עם הלשון). זסצרש - שיניות, לשון ושיניים.
נוסף על זה יש תרגול של אותיות מסוימות, פעם א פעם מ.
יש גם צירופי הברות למילים מוכרות כדי לתרגל את האותיות. רואים את זה במילים "אל שדי נצב".
מצורף קישור לשיר "אלף בית", כפי שהושר בקרב יהדות בבל, היא בגדד.

דף התרגול יכול ללמד על ידיעת העברית בקהילות היהודיות בארצות המזרח. חרף תהליכי ההתמערבות בתקופת הקולוניאליזם האירופי אשר החל במאה ה־19 ונמשך במאה ה־20, למדו ילדי הקהילה לקרוא ולכתוב בעברית. לאחר שעיראק השתחררה מהמנדט הבריטי בראשית שנות ה־30 וזכתה לעצמאות, חויבו היהודים להשתמש בערבית כשפת לימוד. לצד זאת, הם המשיכו בלימודי עברית ותנ"ך ושמרו על זהותם היהודית.