הכתבה פורסמה בעיתון "חרות - עתון חופשי⁩" ב־10 במרץ 1942, כשבועיים לאחר רצח מפקד הלח"י אברהם שטרן (יאיר). הכתבה פונה אל הציבור שאינו מזדהה עם הלח"י בתביעה להרים את קולו נגד השיטות ששלטונות המנדט פועלים בהן – רצח בלי חקירה ובלי משפט.

לפי הכתבה "נניח שאין פושעים גדולים בכל העולם כולו כאברהם שטרן וכאנשיו, כלום יש בכך משום הצדקה שגם המשטרה תהפוך לכנופיה ותנהג לפי העיקרון הפראי של גאולת דם? ... היא (המשטרה הבריטית) אינה מזדקקת לשופטים, לקטגוריה ולסניגוריה; היא 'בטוחה למפרע' שפלוני אשם, והיא מוציאה עליו פסק דין מוות ללא חקירה... הרציחות הבלתי חוקיות של המשטרה הבריטית יתכנה רק כלפי ' ילידים' ".

ב־12 בפברואר 1942 הצליחה הבולשת הבריטית לעלות על עקבותיו של מפקד הלח"י, שהסתתר בדירתם של טובה ומשה סבוראי בתל אביב. הבלשים פרצו לדירה וירו ביאיר ובעוד שני חברי המחתרת. זה היה סיומו של מצוד ממושך אחר חברי הלח"י, שפעלו נגד מטרות בריטיות ואף נקטו טרור אישי נגד קצינים בריטים. 

הנהגת היישוב היהודי ראתה בפעולות הלח"י סכנה להישגים המדיניים של התנועה הציונית ופגיעה בסיכוי להקמת מדינה יהודית לאחר המלחמה. רק בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בלח"י בתור ארגון שלחם למען הקמת המדינה, ובשנת 2005 הוקמה אנדרטה לזכר חללי הארגון ביער לח"י ליד משמר איילון.