חג השבועות תשע"ב

​​​​​​​​​​​​​​חג השבועות הוא החג השני משלושת הרגלים. לחג שמות רבים, והעיקריים שבהם הם חג הביכורים, חג הקציר וחג מתן תורה.  

 
על פי הנזכר בתורה, חג השבועות נחוג חמישים יום לאחר הפסח. זהו החג היחיד שהתורה אינה מציינת את תאריכו. כיום חג השבועות נחוג ביום ו' בסיוון. בזמן שבית המקדש היה קיים היה החג בעיקר חג חקלאי, בו הובאו הביכורים למקדש והוקרב קרבן שתי הלחם. לאחר חורבן הבית בולט חג זה בעיקר כיום מתן תורה.  

מנהגי החג הנפוצים הם לימוד תיקון ליל שבועות, אמירת פיוטים ואזהרות – פיוטים העוסקים במניין תרי"ג (613) המצוות ואקדמות.

 

בחג השבועות קוראים את מגילת רות. המסורת נימקה זאת באופנים שונים. המגילה עוסקת במעשה חסד המתרחש בתקופת הקציר. המגילה מספרת על רות המואבייה שקיבלה על עצמה את התורה והצטרפה לעם ישראל. בסיום מגילת רות, המתרחשת באזור בית-לחם, מסופר שרות המואבייה היא סבתא-רבתא של דוד המלך. וכך, חסד עם זרים ושכר על גמילות חסדים, הצטרפות לעם ישראל, קבלת התורה, והלגיטימיות של מלכות בית-דוד הם התשתית של מגילת רות. קריאת המגילה בחג השבועות כורכת יחד את כל היסודות הללו.
 
מנהג נוסף שהתפשט בקהילות ישראל בחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב. הסיבה לכך אינה ברורה, אבל רבים טוענים שבשבועות אוכלים מאכלי חלב כיוון שכשהתורה ניתנה, ואיתה ניתנו כל הלכות הכשרות כמקשה אחת, לא יכלו בני-ישראל להספיק להכשיר סכינים, לשחוט בהמות ולהכין בשר כדי לחגוג את מתן תורה, ולכן אכלו מאכלים חלביים. סברה נוספת, מדרשית באופייה, מתבססת על הפסוק בשיר השירים "חלב ודבש תחת לשונך", המובן כרמז לתורה. בהקשר זה רואים בחלב את מידת החסד, כקשר לאם, כמזון הראשון של התינוק וכגורם המאחד בין כל בני-האדם. על פי תפיסה זו, בשר קשור לתאווה ואילו חלב למידות מתונות של חסד, רחמים והרמוניה, ערכים הנקשרים לתורה, לקבלת המצוות ולהשפעה הרצויה של התורה על האדם.
 
בארכיון הספרייה הלאומית שמורות רשימות של חוקר הפולקלור יום-טוב לוינסקי, שבהן הוא מתעד מנהגי עדות בחד השבועות. למשל, מובא ברשימות הללו התיאור הבא: "בארצות אשכנז נהגו לאפות לכבוד החג עוגות גבינה, עוגות 'הר סיני' ממולאות פירות וגבינה". ואולם לא רק הכנת מאכלים חלביים מתוארת על-ידי לוינסקי. מוטיב הר סיני ועליית משה רבנו לקבל את התורה בהר הציתו את הדמיון היצירתי של בני עדות שונות: "באיטליה היו אופים עוגות סולם, שכן 'סולם' (בלי ה-ו') בגימטריה 'סיני'. בין עדות הספרדית מקובל עד היום לאפות לכבוד החג 'עוגת שבע רקיעים' (סייטי סייאלוס), זכר לשבעת הרקיעים שהקדוש ברוך הוא ירד מהם אל הר סיני או לזכר דרכו של משה רבנו, שעבר שבעה רקיעים עד שהגיע אל כיסא הכבוד של הקב"ה לקבל ממנו את התורה לעם ישראל".
 
אפייה של סמלים לכבוד חג השבועות מתועדת אצל יום-טוב לוינסקי גם כמנהג של יהודי טריפולי שבלוב שנוהגים לאפות מיני עוגות סמליות: "אנו מכינים רקיקי סולם כי בסולם עלה משה רבנו על הר סיני לקבל את התורה ולא עוד, אלא 'סולם' (בלי ו', כמו שכתוב בתורה) הוא אותיות 'סיני'. אבל לא רק סולמות אופים בקהילה הטריפוליטנית, אלא גם ידיים ולוחות הברית וגם יונה: "מכינים אנו ידי 'חמסה' כי מושיטים אנו ידיים לקבל את התורה, מכינים אנו שני לוחות הברית כאלה שקיבלנו ביום מתן תורה על הר סיני ואופים אנו רקיקים בדמות יונה ככנסת ישראל שקיבלה את התורה כיונה." ואם לא די בכך, הרי שיש גם צד מעשי מאוד למסורת האפייה הזאת: "וכדי שניטיב לקרוא את דברי התורה, אנו מכינים משקפיים." 
 
ההתיישבות העובדת בארץ ישראל בחרה ביום זה כיום המבטא את הקשר לארץ ישראל וחידשה את טקסי הקציר והבאת הביכורים. בולטת במיוחד מסורת הבאת הביכורים שהשתרשה בקיבוצים. טקס הבאת הביכורים בקיבוצים היה הזדמנות להציג את ההישגים של כל ענפי המשק בשנת היצור. בתהלוכה של עגלות מקושטות ועמוסות כל הענפים היו מציגים את החידושים במיכון ובאמצעי היצור וכן דוגמאות מהיבול הטרי, ובכלל זה גם יבול התינוקות שנולדו במשק מאז חג השבועות הקודם. בנוסף לכך, התפתח פן תיאטרלי שהתבטא גם במורכבות של תהלוכות הביכורים וגם במסכתות שהועלו בפני הקהל הרב. בארכיון הספרייה הלאומית שמורים מסמכים המתעדים את הפן הזה של חג השבועות בקיבוצים. טפסים אחידים של "ועדת החגים הבינקיבוצית" ובהם הצעות לקישוט העגלות מאיירים עבורנו את הממד החזותי של החג: "מכונית שדפנותיה נפתחו וכוסו בד אוהלים עד שהיא נראית כמין גבעה, שעליה מסודרים בצורה מתאימה זני התבואה בצורה טבעית" ואילו ענף הרפת יכול לבחור בהצעה הבאה: "פרה מקושטת, שקרנותיה מצופות זהב, עליה סל, בתוכו – עֶגלה." וגם על ענף המדגה חשבו אנשי ועדת החגים: "סירה על גבי עגלה. רשתות ומכשירי דיג. הדג עצמו – מנחת הביכורים – בתוך הרשת."
 
התיעוד שבידי הספרייה הלאומית כולל גם גרסאות היתוליות של הבאת הביכורים, כפי שהתפתחו בקיבוצים שונים. למשל, בקיבוץ בית זרע, אומרים אנשי ענף המדגה ("הדגאים"): "ראו, הבאנו דג ודג, מתנה לכבוד החג". יחד עם זאת, על פי רוב משלה הרצינות בהנחיות ובביצוען, ורשויות התנועה הקיבוצית גם הקפידו לדרוש דיווח מדוקדק מהקיבוצים מה נעשה באיזה יום בחג, מה היו התכנים, אילו פסוקים שימשו לשלטים הציבוריים ועוד. הרצינות הזאת ניכרת למשל בתיעוד המצוי בספרייה הלאומית, על אותם טפסים של "ועדת החגים הבינקיבוצית", ובהם נכתב מטעם קיבוץ בית השיטה: "חג הביכורים הוא חגם של אלה שזרעו ושתלו ופיללו בכל ימות השנה והם שזכאים לשמוח בכנות ולהעלות מעשה ידיהם. הילדים – לא זרעו בדמעה ולא קצרו ברינה (פרט לביכורי משק ילדים) לכן יהיה זה חילול וזלזול לתת דווקא לילדים לייצג את מומנט הרצינות והשמחה שבחג. הילדים ישותפו במידת חלקם בתהליך העבודה בענף, במשק ובמשק הילדים בלבד. אם אמת אין בחג, ממילא לא יוכל לבטא ולספק את חוגגיו".
 
ולא רק ההתיישבות העובדת ציינה את חג השבועות בתהלוכות. בארכיון הספרייה הלאומית שמורות כרזות משנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, שמזמינות את הציבור לתהלוכות ביכורים המוניות בערים. הסתדרות העובדים בא"י נהגה לערוך תהלוכות ביכורים ברחובות הדר הכרמל בחיפה, תהלוכות דומות התקיימו גם ביפו ובערי השדה. חג הביכורים היה הזדמנות להביע הזדהות עם העורף החקלאי והאידיאולוגי של היישוב הארץ-ישראלי והיו אף נסיעות מאורגנות לקיבוצים ולמושבים שהציעו לתושבי הערים, תמורת תשלום, לצפות בתהלוכות בהתיישבות העובדת.
NLI_ImageGallery
NliImageGallery

 ספרים סרוקים

 מגילות רות סרוקות