ל"ג בעומר

ל"ג בעומר
​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​ל"ג בעומר הוא היום השלושים ושלושה לספירת העומר, שחל בי"ח באייר. יום זה התקבל במסורת ישראל כ"יום טוב מדבריהם". מקורות החג אינם ברורים. ל"ג בעומר אינו מוזכר בתלמוד והוא מתחיל להופיע במקורות רק בימי-הביניים.

שני מאפיינים עולים מהאזכורים הראשונים של היום: יציאה לטיולים בטבע, וקביעתו של היום כמועד שבו פוסקים מנהגי אבלות הנהוגים מפסח ועד ל"ג בעומר. מקורם של מנהגי האבלות הוא במסורת על מותם של 24 אלף תלמידי ר' עקיבא. הגמרא מספרת על כך במסכת יבמות (דף ס"ב, ע"ב): "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה... תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת". בספרות הראשונים הגרסה היא "שמתו מפסח עד פרוס העצרת", כלומר חמישה עשר יום לפני חג השבועות, הוא ל"ג בעומר. לפי המסורת, תלמידי ר' עקיבא מתו ממגפה, שנבלמה בל"ג בעומר.
 
באשר למנהגי האבלות, ב"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו נאמר: "נוהגים לא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר, מפני שבאותו הזמן מתו תלמידי רבי עקיבא. נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלחמות". כך נותרת מידה של אי-בהירות בשאלה האם ל"ג מציין סופה של מגפה קטלנית שהפילה 24,000 תלמידים של ר' עקיבא, או אולי אירוע אחר, שמצדיק את האמירה "שאז פסקו מלחמות".
 
עד המאה ה-16, מלבד המנהג של הפסקת מנהגי האבלות, אין לנו עדויות על אודות חגיגות כלשהן שנהגו ביום זה. אלא שהחל באותה תקופה, הפכו תלמיד האר"י את ל"ג בעומר ליום של הילולה לכבוד רשב"י, רבי שמעון בר-יוחאי, תלמידו המובהק של ר' עקיבא. המסורת העממית של תלמידי האר"י היא של"ג בעומר הוא יום הולדתו, יום מותו, יום צאתו מן המערה ויום נישואיו של רשב"י. ההילולה של תלמידי האר"י כללה הדלקת אש וכן תפילה וריקודים. 
 
בספר 'פרי עץ חיים' לר' חיים ויטאל, קארעץ תקמ"ב, בשער ספירת העומר  נאמר: "בענין אלו ההולכים על קברי רשב"י ובנו ר"א במירון ביו'[ם] ל"ג בעומר. אני ראיתי למורי זלה"ה [=ר' יצחק לוריא, האר"י] זה שמונה שנים שהלך שם עם אשתו ובני ביתו ג' ימים. גם העיד ה' אברהם הלוי ... למה הוא אומר נחם ביום שמחתי כי גם רשב"י היה מתלמידי ר"ע והוא שמח בל"ג בעומר לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב".
 
במהדורות מאוחרות יותר של פרי עץ חיים הגירסה היא: "והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר כי הוא מתלמידי ר"ע הנ"ל שמתו בספי'[רת] העומר". גירסה זו כנראה התקבלה בקרב חוגים רבים ומכאן נתפשט המנהג של"ג בעומר הוא יום ההילולה לפטירתו של ר' שמעון בר יוחאי.
 
בעקבות מנהג הנזכר בספר 'חמדת ימים' נדפס בשנת תק"ט (1749) באיזמיר ספר תקון לליל ל"ג בעומר הכולל ליקוטים מספר הזוהר משבחי ר' שמעון בר יוחאי, הכולל בתחילתו את "בר יוחאי נמשחת אשריך" לר' שמעון לביא, תפלת אליהו הנביא, ושבחי רשב"י. ועם זאת, אמירת תיקון ליל ל"ג בעומר ככל הנראה לא התפשטה.
 
במסורת העממית נקשר ל"ג בעומר למרד בר-כוכבא. מנהג הדלקת המדורות יוחס לאמצעי שרווח בימי בר-כוכבא לצורך העברת הודעות בין עמדות המורדים. מכאן התפתחה המסורת של ירי החץ וקשת וכן יציאה של צעירים אל הטבע לשחק במשחקי מלחמה. מנהג נוסף של ל"ג בעומר, שמקורו בתלמידי האר"י, הוא טקס ה"חאלקה", התספרות הראשונה של ילד המגיע לגיל שלוש.
 
התנועה הציונית ראתה בבר כוכבא סמל לגבורה ועצמאות. אחד הביטויים לכך הוא בחירת ל"ג בעומר כתאריך ייסוד גופים שונים ואזכור מאורעות ציוניים כגון ייסוד חברת אהבת ציון (תרמ"ה, 1885), חג תנועות הנוער הציוניות (מנהג שהחל בוורשה בשנת תרע"ו, 1916), חג יסודה של תנועת "בני עקיבא", וכן מועד ייסוד הגדנ"ע (תש"א, 1941), ייסוד הפלמ"ח (תש"ב, 1942), הקמת צה"ל (תש"ח, 1948) ועוד.
 
בספרים רבים המצויים בספרייה הלאומית על אודות ל"ג בעומר ניתן לראות את הסמליות לגבורה ולעצמאות שנקשרו ליום זה: "המסורת העממית שדבקה ביום זה, מלאה חן של הוד קדומים לגבורה לאומית ומלאת תשוקה לשוב למולדת ולטבע – מזה; ורוח החרות שנתעוררה בכנפי התנועה הציונית ...ולהשתרש באדמת המולדת בהגשמה חלוצית – מזה ..." (מתוך החוברת: ל"ג בעומר - יו​ם הנוער למען הקרן הקימת לישראל, ירושלים תש"ב); "ואת העיקר שכחו, שכחו של"ג בעומר הוא יום הזכרון הלאומי למרד הגדול ביותר שראתה היהדות ואולי העולם כולו" (מתוך: תורת בר כוכבא : [קובץ ספרותי] בהוצאת שלטון בית"ר, מינכן תש"ח, עמ' 1); "ביום זה נעלה את גידולי הגבורה ועלילות התפארת שבפרשת מרד בר כוכבא. נעלה את דמויות הענקים של רבי עקיבא, בר כוכבא המסמלות את שני האופקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת..." (מתוך: ‫ל"ג בעמר תש"ח, לשכת ההסברה החטיבתית של ההגנה, ירושלים תש"ח).
 
ל"ג בעומר על כל סמליו אומצו על-ידי התנועה הציונית והיישוב בארץ-ישראל לפני קודם המדינה, אך החג לא מצא את מקומו בעולם המבוגרים בקרב הציבור הכללי, ונותר כחגיגת מדורות לילדים ובני-נוער. בקרב הציבור הדתי נוהגים להפסיק בל"ג בעומר את מנהגי האבלות וכך נערכים בו טקסי נישואים רבים. בנוסף לכך, הילולת ' שמעון בר-יוחאי במירון מושכת עשרות אלפי חוגגים, המקיימים בה גם את טקס ה"חאלקה", וכן חגיגות של שירה, ריקודים, מדורות ושמחה עממית.טקס ה"חאלקה" הוא טקס מעבר המסמן את כניסתו של הפעוט לעולם הגברי לאחר שלוש שנים שעברו עליו בעיקר בקרב נשים. הדבר ניכר בקיצור פומבי של שיערו הארוך, המשווה לו מראה נשי, וכן בהכנסת בן השלוש תחת הטלית של אביו.
  
מסורת ההילולה במירון, שראשיתה כאמור בתלמידי האר"י במאה ה-16, כוללת שירים ומוזיקה ייחודיים. בארכיון המוזיקה של הספרייה הלאומית מצויות הקלטות רבות של שירי ל"ג בעומר. ביניהן אפשר למצוא, למשל, "מדורה הורה הורה לי שלהבת" של עמנואל עמירן בביצוע טובה בן-צבי ותזמורת קול ישראל, "ואמרתם כ​ה לחי" בנוסח יהודי פרס בביצוע יונה דרדשתי, בליווי גדעון אליאס ו"בר יוח​אי נמשחת אשריך" בנוסח ספרדי מקהילות הבלקן, בביצוע להקת זמרים, מקהלה ותזמורת, בניצוחו של שמעון כהן.
 
מדובר במסורת עשירה משקפת שילוב בין מוזיקה חסידית, מוזיקה גלילית ממקורות מגוונים (ערביים, תורכיים, יהודיים), לצד מלים בנות מאות שנים. אוסף מגוון המשקף את שפע המקורות של המוזיקה של מירון מצוי בדיסק "קריאת ההר".
 
כמו כן, מצויות באוסף הספרייה הלאומית כרזות רבות של ארגונים שונים המזמינים את הציבור להשתתף באירועים אלו. להלן מספר דוגמאות: