לפני השואה, ב-1931, פרסם יחיאל פיינר ספר שירים ביידיש, "צווייאונצוואנציק" ("עשרים ושתיים"). לאחר המלחמה, כל אימת שנודע לו על עותק של ספר השירים המצוי בספרייה הלאומית, הקפיד ק. צטניק לבוא לספרייה, להוציא את הספר ולהשמידו. מ-1953 ועד 1993 עשה זאת ק. צטניק שלוש פעמים. ב-1953 וב-1964 הוא שרף עותקים של הספר. במכתב שהוא כתב לשלמה גולדברג, ב-1993, לאחר הפעם השלישית שהוא הוציא את הספר וביקש להאבידו מן העולם, הוא מספר על הפעם הראשונה:

 

"בשנת 1953 הודיעו לי בשהותי בניו-יורק שה'ספר' מאת הסופר שהושמד באושוויץ נמצא בספרייה הלאומית...הלכתי לספרייה והצגתי את תעודת פא"ן [איגוד הסופרים העולמי] כסופר מישראל הכותב סיפור-חייו של סופר זה שהושמד, קבלתי את הספר לידי, יצאתי מהספריה, שרפתי את הספר".

 

גם הפעם השנייה מוזכרת במכתב: "שמעתי משני סטודנטים, המתחקים אחר קורות-חייו של ק. צטניק, שה'ספר' נמצא בספריה הלאומית בירושלים, וההמשך ידוע."

 

אלא שמעניין להיווכח שבפעם השלישית הסופר לא שרף את העותק שהתגלה לו בספרייה הלאומית, אלא קרע אותו לגזרים. וכך הוא אומר בפנייתו למנהל הספרייה, שלמה גולדברג:

 

"ועוד בקשה לי אליך: כאות ועד צרפתי כאן שארים מתוך 'הספר', אנא, שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריום של אושוויץ."

 

מן הדברים עולה שלפי יחיאל דינור, הסופר יחיאל פיינר הושמד בשואה, עם כל היקר לו. ולא זאת בלבד, אלא שאין טעם ומשמעות לעסוק ביצירתו של פיינר, שראתה אור לפני השואה. מבחינתו של דינור השואה הביאה קץ מוחלט לעולם שהיה לפניה. פיינר הושמד, גם יצירתו איבדה כל אחיזה בעולמה, שהרי גם הוא הושמד. ואילו ק. צטניק, הסופר הפעיל לאחר השואה, אינו קשור כלל ליחיאל פיינר שחי ויצר לפניה. ק. צטניק הוא סופר המעיד על "פלנטה אחרת" (מושג שיחיאל דינור טבע בעדותו במשפט אייכמן, בשנת 1961), פלנטת אושוויץ. והאזרח הישראלי יחיאל דינור דואג להעמיד כל דבר במקומו, למען יהיו הדברים ברורים: לפני השואה, במהלך השואה ואחרי השואה, אלו שלושה עולמות שלא תיתכן ביניהם כל חפיפה. אלו ממדי השואה כפי שק. צטניק שיקף בחייו וביצירתו.