דוגמה לכך היא הספר "אם הבנים שמחה", שנדפס בבודפשט בשנת תש"ג (1943). הספר מצוי באוסף גרשם שלום ובשערו מופיעה הקדשת המחבר ר' ישכר שלמה טייכטהאל, לר' אפרים עבערט. ההקדשה נכתבה בשנת תש"ד (1943-1944), ככל הנראה ממש ערב הכיבוש הנאצי של הונגריה, לקראת עלותו של ר' אפרים לארץ ישראל. הספר לא הגיע ארצה באותם ימים אלא נמצא לאחר השואה בקהילת אגודת ישראל בבודפשט. עד היום איננו יודעים האם בעליו הספיק לעלות ארצה והותיר את הספר מאחוריו, או שהספר שרד ובעליו נספה בשואה. הספר שבידינו ניתן במתנה לפרופ' רבקה ש"ץ שהעבירה אותו לספריית גרשם שלום.

 

ספרים אחרים שנמצאים בספרייה הלאומית מעידים על כך שבעצם ימי השואה, עוד בטרם הובסה גרמניה הנאצית, כבר היו יהודים שעסקו בכתיבת זיכרונותיהם מהתופת. דוגמה לכך היא ספרו של יואל מסטבוים "ורשה 1939", שראה אור בתל-אביב ב-1944, בתרגומו מיידיש של יעקב קויפמן. עוד ב-1940 פרסם מסטבוים בהוצאת "דבר" בתל-אביב ספר בשם "60 יום בפולין של היטלר". גם הסופר היהודי-רומני פביוס בורנשטיין תיעד עוד ב-1944 או 1945 או מה שהוא חווה בשואה בטרנסניסטריה, בשני ספרונים ברומנית המצויים גם הם בספרייה הלאומית. אלו לא רק עדויות חשובות, שנכתבו תוך כדי האירועים או מיד לאחריהם, אלא שיש בהן גם כדי להפריך במידה מסוימת את הדעה הרווחת כאילו ניצולי השואה החלו לכתוב את זיכרונותיהם רק בעקבות משפט אייכמן ב-1961.