סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

כותב יהודי אנונימי מתאר את החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה באמסטרדם. פעם הייתה זו עיר עם מרכז יהודי גדול ותוסס, שהפכה אל מול עיניו לעיר נטושה ובתוכה יהודים ספורים שמנסים בדרך לא דרך לשרוד.

מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.

 

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"

אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.

 

"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"

אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".

 

אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?

בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:

"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."

לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".

 

היומן המלא:

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

 




"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת"

הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

"באבי יאר" בכתב ידו של יבגני יבטושנקו המצוי בספרייה הלאומית

רציתי מכבר לכתוב שירים על האנטישמיות, אך הנושא הזה מצא את פתרונו השירי רק כאשר הייתי בקייב וראיתי במו עיני את המראה הנורא. את השיר עצמו כתבתי מיד עם שובי למוסקבה – די מהר, תוך כשעתיים. אותו יום בערב נועדה לי הופעה בפוליטכניקום. סיפרתי על קובה. אחרי כן קראתי, לראשונה בחיי, את באבי יאר.

(מתוך האוטוביוגרפיה של יבטושנקו שיצאה לאור בלונדון ב-1964)

בערב יום הכיפורים תש"ב,  29-30 בספטמבר 1941, נטבחו בפאתי קייב, אוקראינה, קרוב ל-34,000 יהודים תושבי האיזור. היהודים הוצבו קבוצות-קבוצות, ואז שורות חיילים נאצים הכו אותם באכזריות. אחר כך נורו ונפלו אל גיא ההריגה.

היה זה אחד ממבצעי ההרג ההמוני האכזריים ביותר שהתרחשו על אדמת ברית המועצות הכבושה בימי מלחמת העולם השנייה. כ-85,000 בני אדם נוספים נרצחו באותו גיא-הריגה במהלך השנתיים הבאות. בקיץ 1943 ציוו מפקדי האס-אס הגרמנים להעלים כל זכר לזוועה, וגיא ההריגה כוסה בערימות עפר אדירות, שטשטשו כמעט כליל את אשר התרחש שם.

 

אנדרטה לציון קבר האחים בבאבי יאר (ויקיפדיה)
אנדרטה לציון קבר האחים בבאבי יאר (ויקיפדיה)

 

אך את עקבות הטבח המחריד בבאבי יאר אי-אפשר היה למחות כליל: בני משפחותיהם של עשרות אלפי הקרבנות ידעו ולא שכחו; תושבי בירתה של אוקראינה, שהיו בהם גם כאלה ששיתפו פעולה עם המעשה,  נצרו בלבם את הבושה. סיפור הטבח תועד, במידת האפשר, אך לא פורסם בהרחבה. הכתם שהטיל הטבח על העם הסובייטי לא נמחה גם עם הניצחון על גרמניה הנאצית. הטבח היה לסוד גלוי, שלא העזו לדבר בו והס מלהזכירו.

 

עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.
עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.
 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

 

ימי ההפשרה של תקופת חרושצ'וב, אחרי נפילת משטרו העריץ של סטלין, איפשרו את הופעתם של קולות חדשים, צעירים, שביקשו לזעוק ולספר על הפשעים שעד אז אסור היה לדבר בהם. אחד מן המשוררים הצעירים והנועזים שכוכבו דרך באותם ימים היה יבגני יבטושנקו, בן לאב גרמני ולאם אוקראינית. בספטמבר 1961 פרסם יבטושנקו בכתב העת הספרותי המרכזי של ברית המועצות, "ליטרטורנאיה גזטה", פואמה תחת הכותרת: "באבי יאר".

בפואמה זו הצליח המשורר לזקק אל תוך שורות שיר זעקה כנגד הרוע, האכזריות וגם האדישות ולהציב, לראשונה בשירה הסובייטית הרוסית, יד לרצח המתועב של רבבות יהודים. השואה, שהיתה עד אז נושא שמיעטו, אפילו חששו לגעת בו בספרות הרוסית בברית המועצות, עלתה לפתע במלוא עוצמתה ועמדה במרכזו של הדיון. "באבי יאר" היכה בתדהמה מיליוני קוראים, שרבים מהם למדו את שורותיו בעל-פה. יבטושנקו, כמעט מיותר לציין, היה לכוכב בן-לילה. השפעתה של פואמה זו חרגה הרבה מעבר לגבולות הקהילה הספרותית של ברית המועצות, וגם הרבה מעבר לגבולותיה של המעצמה שמאחורי מסך הברזל. היא תורגמה לעשרות לשונות, והפכה את "באבי יאר" לאחד מסמליה המייצגים של השואה בעיני רבים.

סביב "באבי יאר" התפתחו פרשיות מרתקות רבות, ובהן פרשת הלחנתה של הפואמה בידי דמיטרי שוסטקוביץ'  והצנזורה שהוטלה על ביצוע היצירה. ואולם, אחת מן הפרשיות הפחות ידועות קשורה בעותק גנוז של הפואמה, בכתב ידו של המשורר, אשר שמורה באוסף האוטוגרפים שבספרייה הלאומית בירושלים.

ככל הנראה, בראשית שנות השישים התגלגל למערב אירופה עותק של "באבי יאר", בכתב ידו של יבטושנקו ובחתימת ידו. גלגוליו של כתב יד זה, עד אשר הגיע בסוף 1968 אל בית המכירות הפומביות "סות'ביס" לוטים בערפל – בעידן "המלחמה הקרה" הברחתו של כתב יד זה היתה, יש להניח, קשורה בסכנת חיים של ממש. באותה מכירה פומבית, נרכש כתב היד הנדיר על ידי מר ליאו גרהם, אספן אמיד וציוני נלהב. כמעט מיד לאחר הרכישה, הודיע גרהם כי הוא תורם את כתב היד לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. בינואר 1969 הכריזה העתונות הישראלית בחגיגיות רבה על הגעתו של כתב היד לישראל, וקליטתו בספרייה הלאומית.

 

הכתבה שפורסמה ב"מעריב" ב-15.1.1969 על הפקדת כתב היד

 

כאשר החלו בבחינת כתב היד כאן, בספרייה הלאומית, הסתבר לפתע כי הוא אינו זהה לחלוטין לטקסט המוכר, אשר נדפס. ואולי, דווקא באותו כתב יד יש ביטוי אותנטי יותר לרחשי לבו של יבטושנקו, שחשש מתגובת הצנזורה הסובייטית.

 

פתיחת השיר "באבי יאר" בכתב ידו של יבגני יבטושנקו המצוי בספרייה הלאומית

 

אחד השינויים הבולטים היה הקטע בשיר שבו הוא פונה אל העם הרוסי:

 

הוֹ, עַם רוּסִי שֶׁלִּי!
יָדַעְתִּי עַד מְאֹד,
כִּי בִּיסוֹדְךָ אַתָּה שׁוֹחֵר אַחְוַת עַמִּים.
אוּלָם תְּכוּפוֹת הָהֵם, שֶׁיְּדֵיהֶם טְמֵאוֹת,
שִׁמְךָ טָהוֹר נָשְׂאוּ בְּצֶלְצְלִים רֵמִים.
יָדַעְתִּי אֶת אַרְצִי, יָדַעְתִּי אֶת טוּבָהּ.
וּמַה שָׁפָל מִזֶּה,
שֶׁבְּלֹא רְתֵת נִימִים,
בַּשֵּׁם "בְּרִית עַם רוּסִי", כִּבְאִצְטְלָה נָאוָה,
 נִתְעַטְּפָה בָּפְאֵר סִיעַת אַנְטִישֵמִים.

 

בגרסה המודפסת, הידועה, פנייה זו מגיעה לאחר תיאור הטבח, אולם בכתב היד היא חסרה. במקום זאת, היא הועברה אל סופה של הפואמה, ושולבה בקריאה אקטואלית כנגד האנטישמיות. בנוסח המודפס העילה לפנייה אל העם הרוסי היא בעבר, בפוגרומים שלפני המהפכה. ואילו המשמעות העולה מנוסח כתב היד היא קריאה אקטואלית לחדול משנאת היהודים, שכן כל עוד זו קיימת, אין טעם לשירת ה"אינטרנציונל".

 

חתימתו של המחבר יבגני יבטושנקו

 

כאשר הלך לעולמו יבגני יבטושנקו, לפני כחודש ימים, שב ועלה שמה של הפואמה שהנחילה לו תהילת עולם. היו שתהו לאן נעלמו העוז והעוצמה של המשורר הצעיר, שברבות הימים נחלש קולו ולבסוף, בחר בחיי גלות בארצות הברית. אך גםאם לא מימש יבטושנקו את כל ציפיותיהם של שוחרי החירות, הרי שהוא העניק לעולם את אחת מיצירות המופת החשובות ביותר שנכתבו בידי לא-יהודי על השואה.

 

יבגני יבטושנקו

 

לפריט בקטלוג הספרייה

למשש את יציאת מצרים

הצצה לכמה מהגדות הפסח בכתב ברייל

הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

גלו עוד על פסח – הגדות נדירות ומיוחדות, שירים לפסח ועוד​

"והגדת לבנך", הציווי המקראי הקדום, הביא להתגבשותה של "הגדה", כלומר של טקסט שמקובל לקרוא אותו בליל הסדר. ההגדה, מהטקסטים העתיקים ביותר והמרכזיים ביותר בתרבות היהודית, התגבשה ככל הנראה כבר בימי בית שני, והנוסח שלה נותר יציב מימי הביניים ועד ימינו. אמנם מדובר במקור במצווה להגיד, כלומר לומר בקול, לספר ברבים, אך למעשה אין סדר פסח ללא הגדה כתובה.

 

הגדת בכתב ברייל

היות שכך, אין להתפלא שגם עיוורים ומי שראייתם מוגבלת זקוקים להגדה ואינם רוצים להסתפק באמירת הטקסטים בעל פה. בספרייה הלאומית מצויות מספר הגדות לפסח בכתב ברייל. בסך-הכול יש בקטלוג הספרייה הלאומית שבע הגדות בברייל. שש מהן הודפסו בארץ על ידי מוסדות שונים העוסקים בטיפול באוכלוסיית העיוורים, בעיקר בשנים האחרונות, ואילו הגדה אחת הודפסה בארצות הברית לפני עשורים אחדים.

 

 הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

 

נראה כי ההגדות הראשונות בכתב ברייל הודפסו אכן בארצות הברית בראשית שנות ה-50 של המאה העשרים. לאחרונה, רכשה הספרייה הלאומית הגדה בכתב ברייל שמקורה בארצות הברית, והיא ככל הנראה אחת ההגדות הראשונות מסוג זה שהודפסו אי-פעם.

 

כיצד מודפסות ההגדות?

ההגדה לפסח, פריט ריטואלי חיוני במחזור החיים היהודי, מעוררת סקרנות כשמדובר במי שנזקקים לספרים בכתב ברייל כדי לקרוא. בירור שערכנו עם גב' אסתי מעודה מהספרייה המרכזית לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים בנתניה, העלה פרטים נוספים.

 

הגדה בכתב ברייל צילום: חנן כהן

 

ראשית, כצפוי, ההגדות בברייל מודפסות ללא איורים. כתב ברייל נועד לתעתק טקסט כתוב בלבד, ואין בו התייחסות לאלמנטים גרפיים. אסתי מאשרת שהגדות בברייל קיימות בספרייה בנתניה מיום יסודה, לפני כ-60 שנה. לספרייה מנויים רבים, עיוורים, כבדי ראייה ובעלי מוגבלויות אחרות. כולם זקוקים להגדה לפסח. לכן, לפני עשר שנים, החליטה הספרייה לעיוורים להדפיס הגדות ולשלוח אותן לכל המנויים. הדבר חסך את הצורך להחזיק מלאי גדול של הגדות ולטפל בהשאלתן ובהחזרתן. מאז שנעשה המבצע, מציעה הספרייה בנתניה שירות של הדפסת הגדות לפי בקשה. מנוי המעוניין בכך, פונה לספרייה ומדפיסים עבורו הגדה.

אילו הגדות בכתב ברייל יש בספרייה לעיוורים? מסתבר שיש שלוש גרסאות. ההגדה הנפוצה ביותר היא הגדה רגילה בנוסח המקובל. בנוסף לכך יש הגדה עם תוספות ופירושים. סוג שלישי, מסקרן ומרגש במיוחד, הוא הגדה עם שירים וסיפורים לילדים. ההגדה הזאת משמשת הן הורים המבקשים לקרוא לילדיהם, והן ילדים עיוורים היושבים סביב שולחן הסדר. בספרייה בנתניה כל ההגדות הן בעברית.

 

מדפסת ברייל באדיבות: הספרייה המרכזית לעיוורים, כבדי ראייה ומוגבלים בנתניה 

 

הגדות ברייל: ספר מתכלה

אסתי מעודה עומדת על כך שההגדה היא אמנם ספר, אך היא ספר מתכלה. גם הגדות בברייל סופגות כתמי יין ומזון, כפי שיודע כל אספן הגדות וכל ספרייה שמחזיקה אוסף של הגדות: סימני השימוש ניכרים במיוחד בפריט שמשמש מסובים לשולחן הסדר, אירוע קולינרי שנמשך שעות. לכן, מדי פעם מתקבלות בספריית לעיוורים בקשות להדפסה של הגדה גם ממי שקיבלו עותק בעבר וההגדה שבידיהם הוכתמה מאוד או נקרעה. בכל האמור בהגדות בברייל פועל גם תהליך השחיקה המתרחש בכל ספר בברייל: ככל שקוראים בספר, כך נשחקים סימני הברייל, המובלטים על פני הדף, וקשה יותר לקרוא את הכתוב.

כיום, ניכרת ירידה בשימוש בספרים בברייל. היכולת לקרוא מהמחשב בעזרת ציוד הממיר את הכתוב על המסך לסימני ברייל שהעיוורים חשים בהם בכריות אצבעותיהם, מייתר את ההתעסקות בספרים הכבדים והעבים. יחד עם זאת, בשל השימוש הטקסי בהגדה בערב פסח, הדרישה להגדות בכתב ברייל יציבה ועיוורים רבים ממשיכים להשתמש בהן גם היום.

 

מיוחד לפסח: סדרת סיפורים על מצות, הגדות ויציאת מצרים

 

 

 

אמי נתר: המתמטיקאית היהודייה ששינתה את העולם

בדרך להגשמת תשוקתה למתמטיקה, עמדה אמי נתר בפני מכשולים רבים בתור אישה משכילה ויהודייה בגרמניה בין שתי מלחמות העולם. על אף הקשיים הצליחה נתר להשאיר את חותמה כשניסחה במושגים מתמטיים את תורת הייחסות של איינשטיין. למעשה, כל הפיזיקה המודרנית חייבת לה תודה.

פרופסור אמי נתר (משמאל) עם המתמטיקאים לבית דבריל, גטינגן, אביב 1931, מאתר מכון המחקר למתמטיקה על שם אמי נתר, אוני' בר-אילן

השנים הראשונות

המתמטיקאית עמליה אמי נתר נולדה בארלנגן שבגרמניה ב-1882 למשפחה יהודית מסורתית שתורתה הייתה גם המתמטיקה. אביה, מקס נתר, היה פרופסור למתמטיקה בעל שם ואחיה הצעיר עסק במתמטיקה גם הוא. נתר הלכה תחילה במסלול האפשרי לנשים משכילות בזמנה ולמדה הוראה, וליתר דיוק הוראת שפות. כשסיימה את הלימודים, החליטה להתמסר לתשוקה המשפחתית וגם האישית שלה – המתמטיקה.

אך כיצד תוכל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה כאשר נאסר על נשים לעשות זאת? נתר מצאה פתרון. היות שלא הורשה לה להירשם בעצמה ללימודים, התיישבה בהרצאות החוג למתמטיקה בתור שומעת חופשית. רבים מהמרצים שמהם למדה היו חברים ועמיתים של אביה. הם התרשמו מאוד מכשרונה המתמטי של נתר ובסופו של דבר גם אפשרו לה להיבחן בקורסים שלמדה. נתר סיימה את הדוקטורט שלה בהצטיינות יתרה ב-1907.

 

 

המאבק להגשמה

נתר לא הסתפקה בתעודה. היא רצתה להמשיך ללמוד וגם ללמד את התחום שבו הצטיינה, אך המשרות היחידות שהיו פתוחות לפניה היו בתור עוזרת הוראה ללא שכר. היא לא הייתה יכולה ללמד תחת שמה אלא רק תחת שמות של מרצים אחרים.

ב-1915 היא קיבלה הזמנה מפליקס קליין להצטרף למחלקה למתמטיקה באוניברסיטת גטינגן, שם ישבו גדולי המתמטיקאים בגרמניה באותה תקופה, לפחות עד עליית הנאצים לשלטון. בגטינגן יכולה הייתה נתר ללמד, ללא שכר, תחת שמו של המתמטיקאי דיוויד הילברט. הילברט העביר את השיעור הראשון בקורס ונתר המשיכה ללמד את שאר השיעורים בתור "עוזרת הוראה".

עמיתיה, פליקס קליין ודיוויד הילברט, ניסו לעזור לה להשיג היתר ללמד באוניברסיטה תחת שמה, ושלחו בקשה למשרד החינוך להעניק לנתר משרה בתור מרצה מן החוץ. הם כתבו שהם חוששים שאם לא תקבל נתר משרה קבועה, תעבור לאוניברסיטה אחרת ובכך תאבד אוניברסיטת גטינגן מתמטיקאית מבריקה. תשובת משרד החינוך מוכיחה שבאותה תקופה היה זה בלתי אפשרי עבור נשים ללמד תחת שמן ולקבל שכר עבור עבודתן. מתמטיקאיות מוכשרות, כמו אמי נתר, פשוט לא יכלו להתקדם במקצוע שלהן ולהתפרנס ממנו:

 

מכתב משרד החינוך, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

ברלין 20.7.1917
בעניין קבלתן של נשים למשרות הוראה, התקנות עבור אוניברסיטת פרנקפורט זהות לאלה של כל האוניברסיטאות: נשים אינן מורשות לקבל משרה של מרצה מן החוץ. זה גם בלתי אפשרי לחלוטין לחרוג מן הכלל באוניברסיטה אחת. לכן, החשש שלך שגברת נתר תעזוב ותלך לפרנקפורט ותקבל שם זכות הוראה בלתי מבוסס: היא לא תקבל שם זכות הוראה, כפי שהיא לא תקבל זאת בגטינגן או בשום אוניברסיטה אחרת. האדון שר החינוך התבטא בעניין זה שוב ושוב והדגיש שהוא תומך בהוראת קודמו במשרד, ולפיכך גבירות לא יורשו לקבל משרות הוראה באוניברסיטאות.
ומכאן, אם כך, אין חשש שתפסיד את גברת נתר כמרצה מן החוץ לאוניברסיטת פרנקפורט.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 1919, קיבלה נתר סוף סוף היתר ללמד תחת שמה. היה זה בזכות שינויים בחקיקה שקרו עם תום מלחמת העולם הראשונה. היא קיבלה משרה של מרצה מן החוץ בשכר נמוך, ללא קביעות וללא תנאים סוציאליים.

נתר שמחה להישאר וללמד במרכז בגטינגן. המקום היה אבן שואבת למיטב המוחות של התקופה, שאיתם יכולה הייתה לעסוק בדיונים אינסופיים בסוגיות מתמטיות, לתת ביטוי לחשיבה המתמטית היצירתית שלה ולהמשיך ולפתח את עבודתה בתחום. וזה הרי הדבר שאותו רצתה יותר מכל.

 

12.3.1918, מכתב לפליקס קליין, פרופסור למתמטיקה בגטינגן בנושא מחקרה על חשבון וריאציות. אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

נתר הייתה דמות צבעונית, חייכנית, גדולת מידות. את פניה עיטרו משקפיים עגולים ולבושה היה תמיד בגדים רחבים ונוחים. היא דאגה מאוד לאביה ולאחיה שהיו חולניים. אולי חלמה על אהבה או על ילדים משל עצמה, אך מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה. אולי מפני שבמבנה החברתי של אותה תקופה, זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורה.

התקופה שלימדה בגטינגן, בין שתי מלחמות העולם, הייתה עבור נתר תקופת פריחה. היא הייתה מלאת השראה, נדיבה ברעיונות למחקר ובעצות לתלמידיה ולעמיתיה וטיפחה סביבה חוג תלמידים-מעריצים שנקרא "בני נתר".

 

עליית הנאצים לשלטון: סילוק היהודים מגנטינגן

 

מכתב הפיטורים של אמי נתר, אוסף אדלשטיין, הספרייה הלאומית

 

מכתב של השר הפרוסי למדע, אמנות וחינוך העם, ברלין, 2.9.1933
השר הפרוסי הממונה על מדע, אמנות והשכלת העם
על בסיס סעיף 3 של "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" מאפריל 1933, אני מבטל את אישור ההוראה שלך באוניברסיטת גטינגן.
על החתום, שׂטוקארט, בשם השר הממונה.

לפרופסור המרצה מן החוץ פרופסור גברת ד"ר אמי נתר בגטינגן.
העתק נאמן למקור של הדוח מה-7.8.33
לידיעתך, לתשומת לבך ולביצוע בהמשך.
יש להפסיק את תשלום המשכורת לפרופסור אמי נתר החל בסוף ספטמבר 1933.

בגטינגן היא התוודעה לעבודתו של אלברט איינשטיין וניסחה את המשוואות המתמטיות שנבעו מתורת היחסות הכללית שלו. לפי "משפט נתר", שעוסק בקשר בין סימטריה וחוקי שימור בטבע, "כל חוק שימור מייצג סימטריה בטבע המונחת בייסודו, וכל סימטריה בטבע מספקת חוק שימור". לנוסחאות האלה שאיינשטיין לא ידע לנסח בעצמו בשפה מתמטית, השפעה עצומה על כל הפיזיקיה המודרנית עד עצם היום הזה.

בגטינגן היה אחד המרכזים הבולטים למתמטיקה בגרמניה, עד עליית הנאצים לשלטון. כמו נתר, רבים מהחוקרים והמורים במכון היו יהודים. נתר נשארה ללמד בו עד שפורסמו ב-1933 חוקי הגזע החדשים של הנאצים ובהם "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" – חוק שבעקבותיו פוטרו כל היהודים ממשרותיהם.

כעבור שנה מסילוק היהודים מהמכון, שאל שר התרבות הנאצי ברנהרד רוסט את המתמטיקאי הלא-יהודי דויד הילברט (שנאבק בחוק ללא הועיל) אם נכונה השמועה שהמכון המתמטי סבל מאוד מאז סילוקם של היהודים ותומכיהם. הילברט השיב לו שהמכון לא סבל, שהוא פשוט לא קיים עוד בכלל.

 

הגשמת החלום

בעזרתו של אלברט איינשטיין, שכבר היה בארצות הברית באותה תקופה (ולא יכול היה לחזור לגרמניה שבה הנאצים שללו ממנו את משרתו והעלו את כתביו באש), הצליחה נתר להתקבל למשרת הוראה במכללה לבנות ברין מור בפנסילבניה. היא היגרה לארצות הברית ובפעם הראשונה בחייה, לימדה וזכתה להערכה, לכבוד ולתנאי ההעסקה הראויים לה. היא הוזמנה לתת הרצאות שבועיות במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, אך בתור אישה לא יכולה הייתה להתקבל למשרת הוראה בפרינסטון.

נתר לימדה שנה וחצי בקולג' ברין מור. ב-1935, חלתה ועברה ניתוח פשוט שהסתבך. היא נפטרה כעבור ימים אחדים בגיל 53.

תמונותיה של נתר תלויות כמעט בכל חדר בפקולטה למתמטיקה בבר אילן, במכון המחקר שנקרא על שמה. הסטודנטים למתמטיקה ברחבי העולם מכירים אותה, אבל ראוי שעוד ידעו על תרומתה המופלאה של עמליה אמי נתר שפרצה את הדרך לנשים בעולם המתמטיקה והמדע ושינתה את פני העולם כשנתנה שמות ונוסחאות לחוקים הפיזיקליים שמקיימים את עולמנו.

 

עמליה אמי נתר, תמונה מאוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

 

"לאחרונה נפטרה בשנתה ה-53, מתמטיקאית מכובדת, פרופסור אמי נתר, לשעבר מאוניברסיטת גטינגן ובשנתיים האחרונות חלק מקולג' ברין מור. כאשר לוקחים בחשבון את כישוריהם ויכולתיהם של מתמטיקאים החיים כיום, פראולין נתר, הייתה יצירתית בצורה יוצאת דופן והגאון המתמטי הגדול ביותר מאז התאפשרה ההשכלה הגבוהה לנשים."

(מתוך ההספד של אלברט איינשטיין על פרופסור אמי נתר, "ניו יורק טיימס", 1935)

 

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בחיבור הכתבה

כתבות נוספות:

מריה סיבלה מריאן: המדענית והציירת שהפריכה את טענת אריסטו

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

כשמארי קירי הבריזה לחברים כי בדיוק זכתה בנובל