הספרייה הדיגיטלית > תערוכות > מאוסף ישראל > הכתובת הייתה על הקיר: ההיסטוריה הארוכה של הפשקוויל

הכתובת הייתה על הקיר: ההיסטוריה הארוכה של הפשקוויל

כשעוברים בשכונת מאה שערים בירושלים, אפשר ללכת לאיבוד בתוהו ובוהו של מילים במודעות המודבקות על קירות השכונה. בין שלל מודעות הפרסום, ההודעות לציבור ומודעות האבל (לא עלינו) פוגשים שוב ושוב במילות מחאה וזעקה כמו: "זעקי ארץ!", "מחאה נמרצה!" "התעוררי ירושלים!" ואפילו "געוואלד!". קוראים מנוסים לא מתרגשים בקלות מכל מודעה, כי אין מספיק זעזוע באדם אחד כדי לעמוד בהתרגשות שדורש אפילו מבט חטוף בקיר. לכן, הם בוחרים בקפידה את הנושאים להזדעזע מהם, נושאים שמשתנים מאדם לאדם ומקבוצה לקבוצה, כי הרי אין החרדים מקשה אחת וכי הרי אין מודעה שזהה לרעותה. 

 

מודעות מסוג זה נפוצות בקרב הקהל החרדי וזכו ברבות השנים לשם הכולל "פשקוויל". מבין הרבים הקוראים פשקווילים מדי יום בדרך לבית הכנסת או בחזרה מהישיבה, רק מעטים יודעים שהמקור לפשקוויל נולד בכלל הרחק מארץ ישראל, באיטליה של הרנסנס.  

 

 

"הפסלים המדברים" של רומא

 

ספק אגדה ספק מסורת איטלקית מתחילת המאה ה-16 מספרת שאדם בשם פאסקווינו הוא שנתן לנו את הפשקוויל. לא ידוע אם היה פאסקווינו זה מורה, חייט או סנדלר, אבל מה שבטוח הוא שזוכרים אותו בתור אדם בעל חוש הומור משובח ואהבה לסאטירה, תכונות שאותן ביטא כשהדביק באופן קבוע ועל פסל מסוים מודעות סאטיריות בגנות האפיפיור והממסד של הכנסייה. מנהג זה התחבב במהרה על תושבי רומא שבאו לקרוא את "החדשות" שהדביק על הפסל, וחלק מהם אף החלו לחקותו.


הממסד הכנסייתי, שאז כמו היום לא נודע בחוש ההומור המפותח שלו, הציב מעקב קבוע סביב הפסל. כתוצאה מכך התפשט המנהג לכיכרות אחרות, ובמהרה החלו הפסלים שעליהם תלו את המודעות "לדבר" זה עם זה. מרומא נפוצה התופעה ברחבי אירופה, וככל הנראה כשהגיעה לגרמניה חדרה אל היידיש והשתרשה בה. המחאה דרך פשקווילים פרחה בחברות הנתונות בצנזורה קשה – מאיטליה האפיפיורית דרך צרפת המלוכנית ועד היישוב העברי בארץ ישראל, שהתמודד עם בעיות משלו.

 

 

הפשקוויל עושה עלייה

 

כדי להתחמק מהשפעותיהן המזיקות וההרסניות של המודרנה וההשכלה היהודית, כפי שראו אותן בשעתו, פיתח היישוב הישן את השימוש בפשקוויל בתור דרך להפיץ מסר דתי וחברתי שמרני. אולם, הפשקוויל בארץ גויס לעשות אף יותר מכך: הוא נעשה כלי מרכזי לנגח אויבים, אמיתיים או מדומיינים, ובמקביל, כלי שמקבע את הקו השמרני כ"עמדה הדתית האידיאלית". 


פשקוויל המופנה כנגד הרב קוק, מראשי הציונות הדתית. התפרסם בפברואר 1933


הייתה זו ספרות חדשנית מבחינת אורך היריעה ומבחינת מיידיות הפרסום: לעתים לא היו בה יותר מכמה שורות מודפסות על דף נייר שנכתבו בלי תאריך ובעילום שם, אבל השורות הללו נעשו לתגובה הניצחת על אירועי השעה והפכו לדרך לסמן את הקו הקיצוני ביותר. 


פשקוויל מאויר המראה את עוולות המשטרה כנגד שומרי השבת 

 

עם הקמת מדינת ישראל, קמו איומים חדשים על היישוב הישן והתחדד הקו האנטי ציוני: התנאים החדשים אפשרו לשלוח יותר ויותר מבני הקהילה החרדית לישיבות ולכוללים, אבל גם חשפו אותם להשפעת המסרים של קבוצות קיצוניות כמו נטורי קרתא. הצעירים החרדים, שרובם הזדהו דווקא עם "אגודת ישראל" שנחשבה לקיצונית פחות, מצאו את עצמם מוקסמים מהמסרים העזים וגם עם הרבה זמן פנוי בין שיעור לשיעור בישיבה. 


כך הפך עניין הפשקוולים לשעשוע אינטלקטואלי ולדרך להעביר שעה בטלה מצד אחד, ומצד אחר לאמצעי תקשורת ראשון במעלה ב"גטו החרדי" המתפתח, בשכונות מסוימות כמו מאה שערים או במקומות יישוב חרדיים דוגמת בני ברק. 


 

פשקוויל התוקף את החינוך הציוני-חילוני לעולים ממרוקו 


הפשקווילים שהופנו תחילה נגד הציונות ומנהיגיה, ובייחוד נגד הרב קוק, מראשיה של הציונות הדתית, הופנו עתה גם נגד קבוצות בתוך החברה החרדית. כך ביטאה "לוחמת הקירות" את המתחים הדתיים, החברתיים והכלכליים בין קבוצות שונות בתוכה. 


פשקוויל התוקף קריאת ספרות חיצונית בקרב תלמידות ותלמידי החינוך החרדי 


אופיה המיוחד של החברה החרדית משמר את הפשקוויל גם היום, אפילו כשאמצעי תקשורת חדשים מחליפים את הצורך בפרסום מודעות קיר מלאות תוכחה. גם שכלולו של המחשב האישי והזמינות שלו ושל המדפסות מקלים מאוד על יצירת הפשקווילים אפילו בחברה שגזרה על עצמה התבדלות מהציבור הכללי ומתנגדת, לפחות באופן רשמי, לטלוויזיה ולאינטרנט. יוצא מכך שאמנות יצירת הפשקווילים, שארכה בעבר שעות ארוכות, אורכת כיום דקות בודדות.

 

הנבואה, כידוע, ניתנה לשוטים. ובכל זאת, אם מותר להתפייט, כל עוד יצעדו נשים וגברים חרדים ברחבי שכונתם, יעצרו לפטפט קלות ויחפשו דבר מה להתווכח עליו, להזדעזע ממנו או להשתעשע ממנו, הם כנראה ימצאו את מבוקשם בפשקווילים שעל הקירות.


 

איך התגלגלו הפשקווילים לספרייה הלאומית

 

בשנת 2011 החל יואל קרויס, איש מאה שערים, בפרויקט שאפתני של סריקת אוסף הפשקווילים העצום שברשותו, פרויקט שהספרייה הלאומית הייתה שותפה לו. 


פשקוויל הקורא לנשים להתלבש בצניעות 

 

בזכות הפרויקט, יש כיום גישה מקוונת אל הפשקווילים שאסף קרויס, והם צורפו והועלו למסע בזמן אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית, כמו חומרי דפוס אחרים שחיי המדף שלהם (או ליתר דיוק, חיי הקיר שלהם) קצרים להפליא.


 

לקריאה נוספת:

 

ניצה בהרוזי ברעוז, פשקווילים: מודעות קיר וכרזות פולמוס ברחוב החרדי

מנחם פרידמן, החברה החרדית: מקורות, מגמות ותהליכים