הספרייה הדיגיטלית > תערוכות > מאוסף יהדות > 60 שנה לרצח אנשי הרוח היהודים בברית-המועצות

60 שנה לרצח אנשי הרוח היהודים בברית-המועצות

60 שנה לרצח אנשי הרוח היהודים בברית-המועצות
​​​​​​​בין ה-12 וה-13 באוגוסט 2012 מלאו 60 שנה להוצאתם להורג בחשאי של שלושה-עשר אנשי תרבות ורוח יהודים בברית-המועצות בהנהגתו של סטלין. 13 הנרצחים היו סופרים ומשוררים ופעילים בתחומי תרבות שונים. הוצאתם להורג באוגוסט 1952, לאחר משפט בדלתיים סגורות, הייתה ממעשי הרדיפה האחרונים של סטלין, שמת פחות משנה לאחר מכן. 
הרקע לפרשה הוא פעולתו של "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" (EKA, בראשי-תיבות ברוסית). הוועד הוקם בשנת 1942, כשברה"מ מצאה את עצמה במצב נואש נוכח הפלישה הגרמנית לתחומה. השלטון בראשותו של סטלין ביקש לגייס תמיכה חומרית, מוראלית ואידיאולוגית ברחבי העולם. לשם כך הוא הקים חמישה ועדים: ועד של נשים, ועד של בני-נוער, ועד של מדענים, ועד של סלאבים וכן ועד יהודי. כל אחד מהוועדים נועד לפנות לפלח אחר בציבור במערב. בראש הוועד היהודי האנטי-פשיסטי עמד איש התיאטרון המהולל שלמה מיכאלס, מן הבולטים באנשי תרבות היידיש בברה"מ. למיכאלס הצטרפו סופרים ומשוררים ביידיש, ועד מהרה החל הוועד להפיק אלפי מאמרים והודעות לעיתונות העולמית, שהצליחו להעביר את המסר מטעם השלטון בברה"מ בכלי-תקשורת במערב. שניים מאנשי הוועד, שלמה מיכאלס ואיציק פעפער, אף יצאו לסיבוב הרצאות והופעות פומביות בארצות-הברית ובארצות נוספות, ושהו מחוץ לברה"מ במשך שבעה חודשים. בפעולותיו עלה בידי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי לגייס יותר מ-30 מיליון דולר. באחת ההופעות של שליחיו בניו-יורק מנה הקהל לא פחות מ-50,000 איש.
 
אלא שבחלוף הזמן, כשהחלה להתברר הזוועה שהנאצים מחוללים ביהודים, מצא את עצמו הוועד הופך לכתובת ליהודים רבים ברחבי ברה"מ. רבים פנו לוועד לאחר שנמלטו משטחי הכיבוש הגרמני. הוועד החל לפנות לרשויות השלטון הסובייטי. פעילותו למען היהודים לא נעלמה, כמובן, מעיני סטלין ואנשיו. כל עוד נמשכה המלחמה, בחר הרודן להעלים עין מהתפתחותה של פעילות יהודי ברית-המועצות. ואולם, עם תום המלחמה, כשסטלין פנה לחיזוק אחיזתו בכל רובדי החברה, הוא לא היה מוכן לקבל את קיומו של גוף מייצג ליהודים שתחת שלטונו. ראשי הוועד היו מזוהים עם תרבות היידיש, והתחזקותם סימנה גם כוונה של היהודים לטפח את תרבותם הנפרדת בלשונם הייחודית. הדבר היה לצנינים בעיני סטלין. גרוע מכך מבחינתו היה שאנשי הוועד החלו לתעד את מוראות השואה, ובתוך כך לייצר גרסה לאירועים שלא תאמה את צורכי השלטון הסובייטי. אנשי הוועד היו אמנם קומוניסטים נאמנים, חלקם היו אף מוותיקי המהפכה ובעלי עבר קומוניסטי נקי מרבב, אך בתיעוד הזוועות שהתחוללו באוקראינה ובשטחים אחרים ששבו לשליטתה של ברה"מ, הם לא נמנעו מלציין את שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית עם הנאצים ואת הפגיעות ביהודים שניסו לשוב לאוקראינה לאחר ששרדו את המלחמה. מבחינתו של סטלין היה בכך איום על "הסיפור הרשמי" שהוא ביקש להשליט בקרב נתיני האימפריה הסובייטית.
 
לכל אלה נוספו הנסיבות המדיניות החדשות שנוצרו לאחר 1945. מדינת ישראל, שקמה בשנת 1948, לא איחרה לאכזב את סטלין, שקיווה שהיא תהיה לו בת-ברית סוציאליסטית. בינתיים התפתחה "המלחמה הקרה" בין ברית-המועצות וארצות-הברית, וסטלין היה משוכנע שנאמנותם של היהודים נתונה בסופו של דבר לישראל, לציונות, למערב, לארצות-הברית.
 
הרודן המזדקן מיהר לקבל החלטה: יש לפרק את הוועד היהודי האנטי-פשיסטי ולחסל את אנשיו. בינואר 1948 נרצח שלמה מיכאלס בתאונת-דרכים מבוימת. בחודשים שלאחר מכן נעצרו רוב אנשי הוועד. כפי שקרה לא פעם ברדיפות הסטליניסטיות, כדי "להוכיח" שמתקיים קשר נגד השלטון ונגד ערכי המהפכה, הורחב מעגל העצורים והנאשמים. כך נעצרו והואשמו גם יהודים בולטים שלא היו קשורים כלל לוועד היהודי האנטי-פשיסטי. באותה הזדמנות שהוא ניגש לחסל את הוועד, רצה סטלין גם להרשיע את היהודים בפעילות אנטי-סובייטיות, בריגול נגד ברית-המועצות, בכוונות לאומניות כגון כוונה להביא להקמתה של אוטונומיה יהודית בחצי האי קרים, שתהיה ראש-חץ לניסיון של המערב לקעקע את שלמותה של ברית-המועצות.
 
המעצרים שנערכו בשנת 1948 ובשנת 1949 לא מיהרו להניב משפטים והרשעות. החקירות הסתבכו, סדרי העדיפויות של החוקרים השתנו, ואפילו בקרב אנשי המנגנון המשפטי הסובייטי התעוררו תמיהות. חקירה נמרצת ואלימה של רוב הנאשמים לא העלתה ראיות ממשיות, בלתי-תלויות, לכל מזימה שהיא נגד ברה"מ. החקירה האלימה, ההכפשות האנטישמיות הבוטות, השיגו לא פעם אפקט הפוך והיו נאשמים שחזרו בהם מהודאות שהוצאו מהם בכוח. בינתיים, היו מי שמתו בבית-הכלא.
 
המשפט נפתח ב-8 במאי 1952 ופסקי-הדין ניתנו ב-18 ביולי. בניגוד לתכנית המקורית של סטלין לערוך משפט ראווה פתוח, התקיימו הדיונים ללא קהל, בדלתיים סגורות, בפני שלושה שופטים צבאיים, ללא תובעים וללא סנגורים. אך נרשמו פרוטוקולים מדויקים ומפורטים מאוד. בסופו של דבר, בלילה שבין ה-12 וה-13 באוגוסט 1952 הוצאו להורג 13 מהנאשמים. נאשם נוסף, שלמה ברגמן, שקע בתרדמת במהלך המשפט ומת בכלא חודשים אחדים לאחר מכן. היחידה שלא נידונה למוות הייתה המדענית לינה שטרן, שנענשה בהגליה.
 
למשפחות הנרצחים נודע על גורל יקיריהם רק לאחר מותו של סטלין. לאחר כמעט ארבע שנים של אי-ודאות ושמועות אינספור, בשנת 1956, לאחר נאומו של חרושצ'ב שבו הוא הוקיע את פשעיו של סטלין, נמסר למשפחות רשמית שיקיריהם אינם עוד בחיים. בתהליך הדרגתי הם זוכו מאשמה ושמותיהם טוהרו על-ידי השלטון הסובייטי.
 
בירושלים הוקמה אנדרטה לזכר הרוגי המלכות בברית-המועצות, בשכונת רסקו. הקמת האנדרטה לוותה במחלוקת שכן בעיני גורמים בישראל לא נשאה חן העובדה שחלק לא קטן מהמוצאים להורג בידי סטלין לא היו ציונים, ואפילו בלטו בנאמנותם למפלגה הקומוניסטית ולברית-המועצות. בסופו של דבר, נפתרה המחלוקת ולוח הזיכרון מציין את שמות הנרצחים, אנשי תרבות ומנהיגי ציבור יהודים מברית-המועצות שנפלו קרבן לאכזריותו של סטלין. היום, בפרספקטיבה של שנים, מקובל לחשוב שמה שמכונה "הפוגרום הסודי של סטלין" לא רק קיפד את ראשה של שכבת ההנהגה של יהודי ברית-המועצות בשנים שלאחר השואה, אלא גם היה מכת אנושה לשרידי תרבות היידיש באימפריה הסובייטית.
 
בספרייה הלאומית מצויים ספרים רבים מאת הסופרים שהוצאו להורג באותו פרשה ששיאה היה ב-12 אוגוסט 1952, ספרים ביידיש, ברוסית ובתרגומים לעברית ולאנגלית. כמו-כן שמורים אוטוגרפים של אחדים מהם באוסף שבדרון בספרייה. בארכיון המוסיקה של הספרייה הלאומית ישנם ביצועים לשירים של אחדים מהמשוררים שנרצחו. בנוסף לכך, כולל אוסף הספרייה שפע ספרים ומחקרים על אודות הפרשה, יחסו של סטלין ליהודים וגם ספר המכיל את הפרוטוקולים של המשפט, שהתפרסו בשנת 1994, יותר מארבעים שנה לאחר מה שנודע כ"ליל המשוררים הרצוחים" או ליל הוצאתם להורג של הרוגי המלכות בברית-המועצות.
 
60 שנה לרצח אנשי הרוח היהודים בברה"מ
NliImageGallery