ולטר בנימין – מחברת נדירה בכתב ידו

ולטר בנימין – הוגה הדעות, מבקר הספרות, ולטר בנימיןהמתרגם, המסאי, החוקר, איש הרוח, המשוטט העירוני הגדול של המאה העשרים

מתוך אוסף וולטר בנימין

חייו ומותו, יצירתו והגותו של ולטר בנימין, מסמלים עבור רבים את המאה ה-20 על התמורות שחלו בה, מעליית תרבות ההמונים, הופעת אמנות הצילום, הפיכתו של הכרך העירוני לזירת ההתרחשות האנושית העיקרית, וכלה במתח שבין מיתוס ומציאות, בין נצח וחורבן.​

ולטר בנימין נולד בברלין, ב-15 ביולי 1892, בן למשפחה יהודית אמידה. הוא זכה לחינוך פרטי-ביתי עד לגיל 10, ולאחר מכן השלים לימודים תיכוניים והמשיך בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט בברלין. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא החל לתרגם את שירתו של שרל בודלר. ב-1915 והוא בן 23, בנימין עובר למינכן, שם הוא מתוודע לגרשם שלום, והשניים הופכים לידידי נפש. חברותם הייתה עתידה ללוות אותם שנים רבות. במינכן ולטר בנימין מכיר את המשורר ריינר מריה רילקה וכותב מחקר על המשורר הלדרלין. בנימין מצליח לחמוק מגיוס לצבא הגרמני לאחר שהוא מעמיד פנים שהוא סובל מכאבים בגב התחתון. ב-1917 הוא עובר לברן שבשווייץ וב-1919 הוא משלים את הדוקטורט, בהצטיינות. מחקרו עוסק במושג הביקורת ברומנטיציזם הגרמני. בנימין, שאינו מצליח למצוא את מקומו בעולם האקדמי, סובל מקשיי פרנסה. בשלב זה הוא כבר נשוי לדורה פולק ואב לבן, רפאל.

בנימין כותב מסה בשם "ביקורת על האלימות", מפרסם תרגום של בודלר וממשיך לכתוב ולחקור, אך מצבה הכלכלי של משפחתו מחמיר על רקע המשבר הכללי ברפובליקת ויימאר. ב-1923 מחליט חברו הטוב של בנימין, גרשם שלום, לעלות לארץ-ישראל. שלום מזמין את בנימין לעלות גם הוא ולימים גם מנסה לשכנע אותו להשתלב כמרצה באוניברסיטה העברית, אך בנימין אינו נענה. מלכתחילה, הציונות לא כבשה אותו. הוא ראה את היהדות ככוח רוחני-תרבותי הפועל באירופה ולא נשבה בציונות המדינית המעשית.

בנימין ממשיך לכתוב בגרמניה, ואט-אט כובש לעצמו מקום וזוכה להכרה בציבור האינטלקטואלי. מחקר שהוא כותב על רומן של גתה, ספר על מקורות הטרגדיה הגרמנית וכלל עבודתו המחקרית הרציפה היו אמורים לפתוח בפניו את האפשרות לקביעות באוניברסיטה בגרמניה, אך הדבר אינו יוצא לפועל. בשנות העשרים הוא מתרגם חלק מ"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, כותב בעיתונות וחי תקופה בפריס. שם, בבירה הצרפתית, העיר המודרנית הגדולה, הכרך שוקק החיים, הוא מתחיל את עבודתו הגדולה על החיים בפריס של המאה ה-19.

בינתיים, תמורות פוליטיות רבות משמעות מתחוללות בגרמניה ובאירופה בכלל. עם העלייה המסתמנת של היטלר לשלטון בגרמניה, ולטר בנימין נודד לאיביסה שבספרד, ולאחר מכן לניס שבצרפת. לאחר שרפת הרייכסטאג בפברואר 1933 הוא משתקע בפריס ומתערה בחברת האינטלקטואלים הגרמנים הגולים: חנה ארנדט, קורט וייל, הרמן הסה ואחרים. בנימין, המתקשה להתפרנס כגולה בצרפת, שוקע בעבודתו המחקרית. הוא כותב על בודלר, מבלה ימים ארוכים בספריות, משוטט ברחובות פריס. הוא ממשיך לעבוד על ספרו הגדול העוסק בפריס של המאה ה-19 וכותב את "תזות על הפילוסופיה של ההיסטוריה". ב-1938, עם שלילת האזרחות הגרמנית מהיהודים, ולטר בנימין הוא גולה חסר מדינה. הוא נעצר בצרפת ונכלא במשך שלושה חודשים, ועם כיבוש צרפת על-ידי הנאצים, בקיץ 1940, הוא נמלט דרומה. תקוותו היא להגיע לארצות-הברית, לאחר שהושגה עבורו ויזה. בנימין מגיע לפירינאים, לגבול עם ספרד, וחוצה אותו יחד עם קבוצה של פליטים, בסיוע מדריכה. הוא מגיע לפורטבו שבקטלוניה, אך מסתבר שממשלתו של הרודן פרנקו אינה מוכנה עוד לקבל פליטים. נוכח הסכנה שהוא יוחזר לצרפת וייעצר על-ידי הנאצים, בנימין, חולה במחלות לב וריאה, תשוש, אבוד ונואש, נוטל מנה גדולה של כדורי מורפיום, ומת בלילה של ה-25 בספטמבר 1940, והוא בן 48 בלבד.

הגותו של ולטר בנימין שאבה ממקורות אחדים. התורה המרקסיסטית, הגותו של תאודור אדורנו במסגרת "אסכולת פרנקפורט", והשפעת עולם המיסטיקה היהודית שהגיע אליו דרך עבודתו של גרשם שלום. ולטר בנימין נתפס כיום כמבקר מרכזי של הלכי הרוח שהפכו לשולטים במערב במאה העשרים, כאיש שראה את ההמון כגורם המרכזי העולה על במת ההיסטוריה והתרבות, הבין את מרכזיותה של העיר בגיבוש התפיסות המודרניסטיות והחוויה האנושית החדשה, ועסק רבות בחשיבותו של התרגום כפעולה בתרבות. ולטר בנימין ייחד מקום מרכזי לאמנות הצילום וראה בה מדיום חדש מבחינת כוחו להגדיר אחרת את המרחק בין בני-האדם ובין בני-האדם והאובייקטים מולם. שאלות של קרבה וריחוק, התערות וניכור, העתקת מושגים ותפיסות בין בני-אדם ותרבויות ומקומו של המבט הסובייקטיבי על ההיסטוריה, על היצירה הספרותית ועל העולם בכלל, ולא פחות מכך העיסוק במתח בין נצח וחורבן, תרבות מעודנת מול כוחת קמאיים של אלימות והרס – כל אלה מציבים את בנימין כהוגה-דעות רלוונטי ביותר גם בראשית המאה ה-21.

בארכיון הספרייה הלאומית מצויים פריטים אחדים של ולטר בנימין. פריט בולט וייחודי הוא מחברת כרוכה בקלף, תפורה ביד בחוט אדום, שדפיה עמוסים בכתב-ידו הזערורי של בנימין. המחברת כוללת נוסחים של מכתבים, רשימות יומן והערות של בנימין לקראת כתיבת רשימות ומאמרים.

מתוך אוסף ולטר בנימין

כך נתפס הזייפן מתימן

הרמזים שחשפו את האמת: כתב היד הנדיר משנת 1399 הוא בכלל מהמאה ה-17

בעל הטורים, יעקב בן אשר

​הספרייה הלאומית הצליחה לתעד במהלך השנים עשרות אלפי כתבי יד עבריים מתקופות שונות ומאוספים שונים. כיום, למעלה מ-90 אחוזים מכתבי היד העבריים המוכרים בעולם זמינים לחוקרים באמצעות הספרייה.

לא תמיד קל להבין מהיכן הגיע כל כתב יד ומתי נכתב – וזוהי אחת ממשימות החוקרים. לעיתים, אפילו מה שכתוב בכתב היד עצמו אינו עוזר, ואף מקשה, להתחקות אחר מקורו. סיפורו של כתב יד אחד מתימן מהווה דוגמה מובקהת לכך.

בכתב יד מסוים מהעיר אלמצלא שבתימן מועתק פירוש התורה של בעל הטורים, יעקב בן אשר. כאשר הסופר השלים את העתקתו הוא כתב קולופון, שם ציין את המקום והזמן שבהם הוא העתיק. זה מה שכתב (לכאורה) המעתיק:

"שלים בסיועתא דשמיא יום שלישי כ"ז במרחשון שנת ק"ס שנין ליציר' במתא אלמצלא (…) הקל נתן בן אברהם בן דוד בן שלמה הידוע אלאחמר"

אם נאמין לחתימת המעתיק, הרי שנפל לידינו אוצר של ממש! מסמך נדיר משנת 1399, שהוא העותק העתיק ביותר מתימן לפירוש ה"בעל הטורים" לתורה, רק עשרות שנים אחרי ש"בעל הטורים" עצמו כתב את הפירוש.

ואולם, מבדיקה מעמיקה עולה שמישהו "התעסק" עם חתימתו של המעתיק.

חקירתם של עובדי מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית מסבירה כיצד התברר שכתב היד המדובר לא נכתב בשנת 1399, אלא 250 שנה לאחר מכן, בשנת 1649.

התאריך שמוצג לפנינו בקולופון כמועד סיום הכתיבה מעלה שלוש בעיות:

הסגנון

צורת האות העברית וסגנונה אינם קבועים ואחידים, והם משתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. הכתיבה בתימן אינה דומה לכתיבה באיטליה, והכתיבה התימנית של המאה ה-14 אינה זהה לזו שבמאות המאוחרות יותר. סגנון הכתיבה שבכתב היד הזה אופייני למאה ה-17, ואין הוא מצוי בסוף המאה ה-14, בה לכאורה נכתב.

התאריך

מאחר שהסופר ציין גם את היום בשבוע וגם את התאריך בחודש, אפשר לבדוק האם הנתונים הללו מתאימים לשנת ק"ס. ברם, התאריך כ"ז במרחשוון ה'ק"ס לא חל ביום שלישי, אלא ביום שני. גם הביטוי "ק"ס שנין ליצירה" איננו נכון, מאחר שמדובר בשנת ק"ס לאלף החמישי ליצירה, והיה צריך לכתוב "[ה]ק"ס שנין ליצירה".

סימני המים

דרך נוספת לתארך את כתבי יד היא באמצעות סימני המים שנמצאים בנייר. סימן המים הוא מעין סמל מסחרי של יצרני הנייר, והוא משתנה מיצרן ליצרן ומתקופה לתקופה. את סימן המים אפשר לראות כאשר מציבים את הנייר מול מקור אור חזק, אז מתגלות הצורות או האותיות שנמצאות בו. סימני המים עוזרים לתארך את כתבי היד, ובמקרה זה הם מלמדים שהנייר יוצר במהלך המאה ה-17.

שלוש הבעיות שהוצגו כאן הובילו לבדיקה מדוקדקת יותר של הקולופון, אז התברר שהטקסט "נגוע".

ה"טיפקס"

כפי שניכר בתמונה שלפנינו, ניתן לראות בבירור את "התיקונים" שנעשו בטקסט. בטקסט המקורי לא הופיעה המילה "ליצירה" אלא "לשטרי", דהיינו לשטרות, שהוא מניין השנים הרלוונטי פה. "יצירה" מתייחס ליצירת העולם – קרי, לוח השנה העברי המוכר לנו. "שטרי", לעומת זאת, מתייחס לספירה למניין השטרות, ספירה שמתחילה משנת 311 לפני ספירת הנוצרים.

אם לא די בכך, הרי שגם את השנה ק"ס לשטרות אי אפשר לקבל כשנת הכתיבה, שכן שנת 160 לשטרות היא שנת 151 לפני הספירה. האפשרות היחידה שמסוגלת ליישב את העניין היא שהסופר השמיט את ההקדמה הארוכה של המספר [אתת]ק"ס, שהוא בגימטריה 1960, וכתב רק את הסוף: ק"ס. שנת 1960 למניין השטרות היא שנת 1649 לספירה, ואכן כ"ז במרחשוון ת"י חל ביום שלישי 23.10.1649.

יתר על כן, ייתכן שגם בכיתוב של השנה "ק"ס" נעשה שינוי. לכאן או לכאן, ברור שכתב היד שלפנינו הועתק במאה ה-17.

כתב יד זה אינו, למצער, כה עתיק ונדיר כפי שניתן היה לחשוב מלכתחילה. אבל גם מזיוף אפשר ללמוד. מישהו ניסה לבצע את הזיוף המושלם של שנת העתקת כתב היד, אך שכח בדרך כמה פרטים קטנים.

או במילותיו של המעתיק המקורי (לא הזייפן):

"השם ימחל לי על כל מה ששגיתי וטעיתי".

מאוסף פרופ' יוסף יוב טובי, ירושלים. אין לפרסם ללא קבלת אישור בכתב מבעל האוסף.

"איך שירת תימן? היא יפה?": יחיאל עדאקי מחיה שירים נשכחים

איך התגלגלו תווים של שיר תימני להיות שיר ילדים ישראלי לט"ו בשבט?

קבוצת תימנים מעליית תימן בתפילה בבית הכנסת יחיאל עדאקי, אוספי ביתמונה

מאת: אביגיל צדק

לפני 100 שנים, בשנת תר"פ, 1920, נמלט מתימן נער יתום כבן 17. הנער, יחיאל עדאקי, ניחן בקול ערב, באוזן חדה ובזיכרון טוב. כבר בגיל 13 היה שר בחתונות וזכה לשמוע את שירתם של זקני העדה ולקבל מהם השראה.

במשך שבע שנים נדד דרך עדן, ג'יבוטי, אתיופיה ומצרים, שם למד חזנות בנוסח ספרד בבית הכנסת חנן בקהיר. בפסח תרפ"ז (1927), חג הגאולה, עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

יחיאל עדאקי
יחיאל עדאקי

כשהגיע לארץ הרבה להשתתף במסיבות שירה, ולהפתעתו גילה כי לשירת תימן לא היה זכר. התימנים חשו רגשי נתחיתות בשירתם, ולא הוציאוה אל מחוץ למשכנם. לחתונה הראשונה שבה נכח עדאקי בארץ, הוא הגיע מלא סקרנות לשמוע את משוררי ירושלים. בחתונה השתתפו כל רבני תימן בארץ, והם פצחו בשיר מתוך הדיואן התימני. לפתע פסקו. אל האולם נכנסו האורחים הספרדים והאשכנזים. לאחר קבלת הפנים החלו הרבנים התימנים לשיר בנעימה ספרדית. כששאל עדאקי לפשר העניין השיבו לו בתום לב כי שירת תימן היא שירת הגלות, והיא ללעג באזני הספרדים והאשכנזים כאחד. עדאקי נעלב, וכך הוא תיאר את תחושותיו באותו רגע מכונן:

"הרגשתי בעלבונה של שירת תימן. היו בפני שתי אפשרויות – או לעזוב את המסיבה בעלבון או להדגים בקולי את שירת תימן הנעלבת. בלי כל הזמנה הרמתי את קולי בהתרגשות. המשכתי בשיר שבו החלו אך בקצב של ריקוד, להפתעת כל המסובים, שלא הכרוני כלל. סיימתי את השיר בהלל לחן ולכלה כנהוג. האורחים הלא-תימניים הגיבו במחיאות כפיים סוערות. שאלתי אותם: "איך שירת תימן? היא יפה?" ענו כולם פה אחד: זה שמח. זה נפלא. מאז ראיתי לי חובה להפיצה ברבים כדי שתהייה נחלת הכלל".

עדאקי היה שותף בהקמת מקהלות בבתי ספר ובבתי תרבות ולימד זמרים וזמרות. כשנוסדה תחנת השידור "קול ירושלים" היה עדאקי פעיל בשידורים בקריאת פרשת השבוע, בשירה עם להקתו ובשידורים על חיי היהודים בתימן.

באותם ימים ממש, ככל שהתעצבה דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל, היו עסוקים מוזיקאים ומחנכים בניית רפטואר שירים חדש, מותאם לילדים הצעירים, המשלב בין המסורת היהודית, השפה העברית המתחדשת ומעגל השנה והחיים בארץ ישראל.

משה רבינא, מגדולי מלחיני ישראל, שהלחין פיזמונים מוכרים ונפוצים כמו "אליעזר והגזר", "השקדיה פורחת", "מי ימלל" ועוד, היה גם מחנך ועורך שירונים לבתי ספר. הוא העריך מאוד את שירת יהודי תימן, והיה בקשרי ידידות עם עדאקי עוד מימי הצטרפותו למקהלה בניצוחו של רבינא בירושלים, ולאחר שרשם מפיו כמה שירים של יהודי תימן להדפסה. הוא פנה לעדאקי וביקש ממנו שיר תימני לשירה בציבור לט"ו בשבט. עדאקי הסכים, והתאים לנעימה תימנית את מילות הפסוק מחומש ויקרא:

"כי תבואו אל הארץ
ונטעתם כל עץ מאכל
וְנָתַן הָעֵץ פִּרְיוֹ
וְהָאָרֶץ יְבוּלָהּ…"

רבינא אהב את הנעימה, ערך את המילים והשיר עשה לו כנפיים ונעשה נחלת כל ילדי ארץ ישראל בחגיגות ט"ו בשבט.

עדאקי ראה בתפוצת השיר התחלה להפצת נעימות תימן, אבל רק מעטים יודעים היום שזה מקורו.

ברוח הדברים, גם בשנת 2018, בהפקת הדיסק "בואו לגני" – פיוטים בעיבודים לילדים, זכה השיר הזה לעיבוד עכשווי וייחודי.

 

יחיאל עדאקי וילדיו
יחיאל עדאקי ושני בניו. צילום: מרכז לחקר המוסיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים

 

להאזנה לשיר בעיבוד עכשיו מקורי לילדים באתר הפיוט והתפילה

 

לקריאה נוספת:

יחיאל עדאקי – החזן והפייטן, אבנר בהט, תהודה ככרך 26

סיפורו של יוסף מרקו ברוך – הילד הרע של הציונות

"אם היה רוצה היה יכול לדקור אותי בסכין". את המשפט הזה אמר לא אחר מאשר בנימין זאב הרצל על המהפכן הציוני הנלהב יוסף מרקו ברוך, אחת הדמויות הפחות מוכרות בהיסטוריה של הציונות

יוסף מרקו ברוך, 1898

במקום דיבורים ותרומות, יוסף מרקו רצה לראות נשקים שלופים בידיהם של טובי בנינו שינסו את כוחם מול האימפריה העות'מאנית. מתנגדיו קראו לו "אנרכיסט", אבל הוא ראה את עצמו כציוני האמיתי, כזה שלא מפחד משום דבר בדרך למטרה – הלוא היא כיבוש ארץ ישראל. וכמו גיבורים טרגיים אחרים בהיסטוריה, הוא בחר לשים קץ לחייו בגלל אהבה נכזבת.

​אל מול הציונות של הרצל, נולדה באותן שנים של סוף המאה ה-19 ציונות קצת אחרת. בעוד הציונות הקלסית האמינה בשיח עם המעצמות, בשאיפה ללגיטימציה עולמית, בשימוש בכסף של נדבנים יהודים מרחבי העולם כדי להגיע לאוטונומיה ליהודים (לא דווקא בישראל), בחור צעיר בשם יוסף מרקו ברוך הציג ציונות מסוג חדש: "הציונות הצבאית".

האיש הזה הצליח להרגיז פחות או יותר את כולם:

את הציונים המתונים – אותם ראה כפשרנים;

את הנדבנים הגדולים – שהחשיב כ"אשמים בכל הפגמים";

את הרשויות במרבית המדינות בהן ביקר בניסיונו להקים שם תנועות ציוניות לוחמות – שראו בו גורם מתריס ומערער;

את הרצל עצמו והסובבים אותו – לאחר שכינה אותו ואת אנשיו "מתרפסים".

הוא הצליח להרגיז כל כך הרבה אנשים, שהקהילות היהודיות עצמן הוקיעו אותו, ואף שיתפו פעולה עם רשויות השלטון הזר כדי להרחיק אותו מהן. כאשר רצה להשתתף בקונגרס הציוני השלישי בבאזל, הנוכחים פשוט השתיקו אותו והורידו אותו מהבמה.

ואם כל המאורעות האלו לא הספיקו כדי לשבור את רוחו, ארוסתו הודיעה לו לפתע שהיא עוזבת אותו. בגיל 27, מרקו ברוך החליט לשים קץ לחייו ביריית אקדח.

אספנו כמה משפטים שלו ועליו שנותנים טעימה מסיפורו של האיש המרתק הזה, שאמנם זכה לכינוי "אנרכיסט" בידי יריביו, אבל היה דווקא אדם בעל משנה ערכית ברורה מאוד – אף שקצת רדיקלית לזמנו.

התוכנית:

"על היהודים לעלות לארץ ישראל, לכבוש אותה מידי התורכים, להתיישב בה בהמוניהם,

להקים מושבות חקלאיות ולייסד מדינה יהודית, שטופת חיים ובעלת אוטוריטה ממלכתית."

מרקו ברוך על פגישת הרצל עם שליט האימפריה העות'מנית:

"למה נסע לשם, מה זכות היתה לו לכך? בשם מי? בשמנו? בשמי אני? לא ולא. עבדול חמיד הנוכל מוליך אותו שולל."

האלטרנטיבה שהוא הציע:

"על העם היהודי לדעת לפעול כדי להשיב לידו את חלקו החוקי, את שטחי המדינה היהודית הקטנה.

גיבורים יהיו אלה אשר יכבשו את ארץ ישראל מידי המשעבדים התורכים ונשק בידם."

שירי לכת שחיבר בקראו ליהודים אל הנשק:

"לוחמינו בני החיל

יעלו על ארץ צור

אתא בוקר, תם הליל

ונקרא אליה דרור

נדליק את נר המכבים

כי דמם הוא בעורקינו.

גם אם נפול שם חללים

לא נשכח את מולדתינו"

"הציונות הצבאית" של מרקו ברוך:

"היו אוסרים אותי בגלל הציונות הצבאית שלי, על שאני קורא ואקרא תמיד: ישראל – לנשק!

אני דורש כי הביל"ויים החדשים שלנו יהיו חמושים ומזוינים מכף רגל ועד ראש.

הביל"ויים שלי – רובה על שכם, גדודים, שורות שורות, צבא שלם של חיילי ביל"ו!"

הקונגרס הציוני של מרקו ברוך מול הקונגרס הציוני של הרצל:

"את הרצל אזמין לכאן לבולגריה. כאן, ליד גבול תורכיה ממש, יותן לקונגרס אופי של הפגנה צבאית, הרי הרצל עצמו טען, כי דרוש לנו צבא, כי קצינים יש לנו כבר ובמספר רב. מכאן יימסר האולטימטום לקושטא רבתי – כאן יהיה התרמופילים [קרב הענקים] שלנו – שלי ושל הרצל זה."

וכך אמר מרקו ברוך הבלתי מוזמן לקונגרס הציוני השלישי, רגע לפני שהסדרנים סילקו אותו:

"אני מציע להשתלט על ארץ ישראל בכוח הזרוע. בכל הפגמים אשמים עשירי ישראל. יש להחרים את כספם ובעזרתו להקים צבא יהודי. במקום זאת אנו שולחים אגרות של התרפסות!"

ואולי הטקסט הכי קשה, שאותו אמר לא פחות מחוזה המדינה, לאחר ששמע על התאבדותו של מרקו ברוך:

"האנרכיסט יוסף מרקו ברוך המית עצמו ביריה בפלורנץ. איש מטורף זה היה השולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני והשלישי. אני חששתי באמת, שינסה הפעם בבאזל להתנקש בחיי. איש איש לא הגן עלי. יוסף מרקו ברוך עמד, כשרצה בכך, לפני, מצדי או מאחורי. אם היה רוצה היה יכול לדקור אותי בסכין… מותו מרצון מוכיח, כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו."

והנה דברים שאנחנו, בתפקידנו כספרייה הלאומית, מתחברים אליהם במיוחד:

"מחובתם של סופרים ואמנים לדאוג לכך, כי אישים כמרקו ברוך לא יאבד זכרם.

אנו תקוה, כי יבוא יום, ועמנו ידע להקדיש תשומת לב לדמות!"

(מתוך ספרו של ש. גורליק "דמויות")

גלו עוד על בנימין זאב הרצל: הכתבים, הסיפורים, התמונות ועוד