הספרייה הדיגיטלית > עיתונות ילדים של פעם > ראשית עיתונות הילדים העברית

ראשית עיתונות הילדים העברית

 עיתוני הילדים בעברית וראשית העברית כשפת דיבור ושפת לימוד

עיתון הילדים הראשון בעולם יצא לאור באנגליה, כבר במאה השמונה-עשרה, בשנת 1751. המאה התשע-עשרה היתה תקופת הפריחה של עיתוני הילדים בארצות שונות – אנגליה, צרפת, ארצות-הברית ועוד. עיתונות הילדים בעברית החלה מאוחר יותר. במפנה המאות – סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 נוצר קשר משולש בין התפתחות החינוך בשפה העברית, התפתחות ספרות הילדים בעברית והוצאה לאור של עיתונים בשפה זו. עיתונות הילדים בעברית – וכן המקראות העבריות – החלו לצאת לאור כאשר היה צורך ביצירת חומרי קריאה עבריים חדישים לילדים, ברוח תנועת ההשכלה. כך, לצד גני הילדים ובתי הספר העבריים אשר היו מוקד מרכזי של השרשת העברית כשפת דיבור יום-יומית, היו הילדים לשגרירים של השפה הישנה-חדשה בקרב משפחותיהם.​​

בנוסף לתפקידו כאמצעי להפצת השפה בקרב הילדים ובני משפחותיהם, שימש עיתון הילדים כאמצעי להעביר לדור הצעיר ערכים, מסרים ומגמות חברתיים. כמו כל עיתוני הילדים בעולם סיפקו העיתונים בעברית תכנים חשובים: ידע והשכלה , יצירות ספרות, שעשועים לשעות הפנאי ועוד. באמצעות אלו הם תרמו להתפתחות הספרות העברית לילדים ולביסוס דור חדש של קוראים בעברית. רוב עורכי העיתונים היו גם מורים, חלקם סופרים למבוגרים ומאושיות התרבות היהודית בכלל והעברית בפרט. כך לדוגמא, האיש רב-הפעלים אליעזר בן-יהודה, הידוע כ"מחייה שפה העברית", שהוציא לאור את עיתון הילדים העברי הראשון עולם קטֹן, בשנת תרנ"ג (1893). באשר למעיין בהם בימינו, העיתונים הללו מעלים אירועים ודמויות מחיי העם והארץ. עיתוני הילדים שיצאו לאור לפני קום המדינה, הם אספקלריה נאמנה הן לערכי התרבות העברית המתחדשת והציונות, הן לחיי הרוח והחברה בני הזמן בגולה ובארץ ישראל, והן לאירועים בחיי היום-יום. זאת ועוד, פרק חשוב ביותר – ספרות הילדים העברית בשלבי התהוותה עד לפריחתה – משתקף בעיתונים אלו. כמו כן שלבים בהשתרשות השפה העברית והתמורות שחלו בשפה הדבורה והכתובה במרוצת השנים.


בתקופת ההשכלה חיו ופעלו במזרח-אירופה הסופרים העבריים הראשונים, אשר רובם היו כאמור גם מורים. בנוסף למטרתם הכללית – הפצת השכלה בקרב היהודים, הם גם הטיפו להפצת העברית. החל בכך ריב"ל, יצחק בר לוינזון (1788 - 1860), אשר ציין בספרו "תעודה בישראל" (וילנה, 1828) ארבעה עיקרים: שכל יהודי יידע את השפה העברית על בוריה, ילמד שפות זרות, ירכוש השכלה כללית ויעדיף את המלאכה על המסחר. לשם כך היה צורך לשים דגש על החינוך בגיל הצעיר. גם סופרים אחרים תבעו את תיקון מערך החינוך ושימת דגש על השפה העברית. ביניהם יצחק ארטר (1791 - 1851) שהטיף ללמד לימודים עבריים וכלליים, שלימודי החול יילמדו גם הם בעברית. ובעיקר אברהם מאפו (1808 - 1867), שתקף את שיטות הלימוד המיושנות והדגיש מניסיונו כמורה, עד כמה חשוב להתאים את החומר הנלמד לכושר התפיסה של הילד. "מנעו את הילדים מכל עמוק ונשגב", כתב בספרו "חנוך לנער: ללמד לילדי ישורון ראשית דעת שפת עבר" (וילנה, תרי"ט) בהתכוונו לשיטת הפלפול ודומות לה, "ותנו למו דברים נכוחים וקלים".


ואכן בראשית תקופה זו, בשנת 1813, פתח הסופר יוסף פרל (1773 - 1839) בית ספר עברי בטארנופול (בגליציה, כיום אוקראינה). הוא נקרא "פרייע שולע" [בית ספר חופשי]. השם ניתן בהשראת בית הספר היהודי הראשון בברלין – אשר נוסד בשנת 1778 על פי עקרונות תנועת ההשכלה – ובמתכונת דומה לו: לימודי מקרא ומשנה, דקדוק עברי והיסטוריה, חשבון, שפות זרות ועוד. אבל יוסף פרל דאג גם לדברי ספרות בעברית לתלמידיו. הוא הקים בית דפוס ליד בית ספרו, ובשלוש השנים שלאחר ייסוד בית הספר הוציא לאור שלושה שנתונים לילדים בשם
 ציר נאמן (תקע"ד, תקע"ה, תקע"ו), ובהם כלל סיפורים, אגדות, משלים וחידות. ניתן לראות בהם כתבי-עת ראשונים לקוראים הצעירים בעברית. 

תלמידיו של פרל הקימו בתי ספר עבריים נוספים במזרח אירופה. רוב היצירות הספרותיות בעברית היו עיבודים ותרגומים. ורק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו הצעירים לקרוא יצירות מקוריות בעברית, אלו שאומצו על ידם מהספרות למבוגרים ואלו שנתפרסמו במקראות הלימוד שראו אור.


עם התחזקותה של התודעה הלאומית אחרי "הסופות בנגב" – הפרעות ביהודי אוקראינה בשנת 1881 – והיווצרותה של תנועת "חיבת ציון", גבר ביתר שאת הצורך להפוך את העברית לשפה שלטת בקרב היהודים. אחד המתבטאים למענה היה הסופר פרץ סמולנסקין, שקרא בספרו התועה בדרכי החיים (ורשה תרס"ה) לשים דגש על החינוך הלאומי ולהחיות את השפה העברית.


אגודת "בני משה" שנוסדה בתרמ"ט (1889) ע"י "אחד-העם" (אשר גינצברג) שמה לה למטרה ללמד את הדור הצעיר את השפה העברית ואת תולדות עם ישראל וארצו. אחד התורמים המרכזיים בכתיבה ובעריכה לספרות הילדים והנוער העברית היה א"ל שלקוביץ, אשר נודע בכינויו הספרותי "בן-אביגדור". בין השנים 1891 – 1895 הוא שימש כמזכיר אגודת "בני משה" בוורשה, ושם יסד את הוצאתו הפרטית "ספרי אגורה". בהוצאה זו נדפסו חוברות קטנות אשר הכילו סיפורים של בן-אביגדור עצמו ועוד סופרים שכתבו רבות לילדים בשנים שלאחר מכן, וביניהם: דוד פרישמן, י"ל פרץ, י"ח טביוב, א"ז רבינוביץ ואחרים. הפופולאריות של חוברות "ספרי אגורה" היתה רבה. בשנת תרנ"ב (1892) יסד בן-אביגדור עם אליעזר קפלן את הוצאת "אחיאסף" וב- 1896 את הוצאת "תושיה", שתיהן גם כן בוורשה שהיתה המרכז העולמי של התרבות היהודית. 


תרומתו של בן-אביגדור ניכרת ביותר גם בתחום כתבי-העת העבריים לילדים. הוא ערך והוציא לאור יחד עם גיסו ש"ל גורדון את השבועון עולם קטֶן (ורשה תרס"א – תרס"ה), את הירחון הנעורים (תרס"ד – תרס"ה) ואת הירחון הפדגוג (1903 - 1904), שהיה כתב-העת העברי הראשון לענייני חינוך.

​בסוף המאה התשע עשרה החלו חובבי ציון להפעיל "חדרים מתוקנים" במקומות שונים במזרח אירופה. "החדר המתוקן" היה המשך ל"חדר" הישן מבחינת תכני הלימוד המסורתיים, אולם הוכנסו בו שינויים פדגוגיים ברוח החינוך באירופה באותה תקופה. השינויים היו הן באופן ההוראה – דאגה למיקום נאות ללימודים, הגבלת משך הלימוד ביום, עריכת הפסקה בין השיעורים ועוד – והן בתכני הלימוד, אשר כללו השכלה כללית רחבה יותר. ברוח המגמה הלאומית, שפת הלימוד ב"חדר המתוקן" היתה עברית. סופרים שהיו גם מורים, ביניהם א"ז רבינוביץ, מרדכי קרישבסקי (אזרחי), ח"א זוטא, י"ח רבניצקי ואחרים, החלו לפעול למען יצירת דור חדש של דוברים וקוראים בעברית. הם חיפשו דרך חדשה ללימוד השפה העברית וזו הגיעה מארץ-ישראל.


"עברית בעברית", או בשמה האחר "לימוד עברית בדרך טבעית", היתה שיטה ללמד עברית כשפה חיה – ללא תרגום לשפה הרווחת. בכך הלכו מחדשי החינוך העברי בדרך "הגישה הטבעית" אשר התפתחה בחינוך האירופי במאה ה-19. שלושה מורים היו הראשונים ללמד "עברית בעברית" בארץ ישראל: דוד ילין, יהודה גרזובסקי ויצחק אפשטיין. נראה שהמקורי מבין השלושה היה יצחק אפשטיין מראש-פינה, שטבע את המונח "עברית בעברית" במאמר שפרסם בשם זה בשנת 1898. מבתי הספר של הישוב החדש בארץ-ישראל עברה השיטה אל "החדרים המתוקנים" בגולה. 


ספרות הילדים העברית החלה עם מקראות עבריות, שנכתבו בסוף המאה ה-18 עבור תלמידים הלומדים עברית. אברהם מאפו נחשב כאבי ספרות הילדים העברית היפה. ספרו אהבת ציון, שראה אור בווילנה בשנת 1853, נדפס במהדורות רבות שחלקן עובדו לקוראים צעירים. הוא כתב גם את הסיפור הגדול הראשון לילד העברי, שהתפרסם במקראה אמון פדגוג (1867). ראשית ספרות הילדים בארץ-ישראל היתה בשנת 1887, עם פרסום קראה לילדי בני ישראל מאת אליעזר בן-יהודה ודוד ילין. 


במזרח אירופה תרמו להפצת ספרות הילדים העברית בעיקר הוצאות הספרים "תושיה", "מוריה" ו"אמנות". כאמור, תרומתם של חובבי ציון ניכרה בתחום זה, בעיקר בפעלו של בן-אביגדור. הוא וסופרים אחרים, ביניהם א"ל לובושיצקי, י"ב לבנר וי"ח טביוב, שעבדו עמו בהוצאות "אחיאסף" ו"תושיה", פרסמו יצירות בסדרות וגם ערכו עיתוני ילדים. "מוריה" נוסדה באודסה ב- 1902 ע"י י"ח רבניצקי, ש. בן-ציון וח"נ ביאליק, ו"אמנות" נוסדה ב- 1917 במוסקווה על ידי הלל זלטופולסקי, שניהל את ההוצאה יחד עם בתו וחתנו שושנה ויוסף פרסיץ. הוצאות אלו פרסמו סיפורים מקוריים ומתורגמים, בעיקר ב"ביבליותיקות", כלומר: סדרות רבות ומגוונות של ספרונים קטנים בעלי תבנית זהה. 

 
 
ד"ר עדינה בר-אל
 
 

 קישורים מהירים