סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

לוי יצחק שניאורסון הוא לא השם הראשון שעולה בראשנו כשאנו שומעים את השם ניל"י, אך יומניו מספקים הצצה לפעילותו של ארגון הריגול העברי הראשון ביישוב

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

באחד מלילות דצמבר 1914, מלחמת העולם הראשונה משתוללת באירופה מזה מספר חודשים, וקבוצת צעירים מחדרה יצאה לטיול לילי לחוף הים. "לפתע קראה יוכבד מדורסקי כי דבר-מה נכנס לעינה", כתב לוי יצחק (ליובה) שניאורסון ביומנו. "היה עמנו גם ד"ר גליקר והוא טיפל בעינה בעזרת פנס כיס, שהיה במקרה בידי אחי מנדל." האור שהאיר הפנס עורר את חשדם של מספר בדואים בקרבת מקום, והם ניגשו אל החבורה, שבירכה אותם לשלום.

המפגש כולו לא ארך יותר מדקות ספורות. הצעירים העבריים כיבדו את אורחיהם בסיגריות, ואלו קיבלו אותם בשמחה ונפרדו מהם לשלום תוך זמן קצר. ספק אם ההתרחשות מותירה איזשהו רושם על המשתתפים, אלמלא מה שקרה ימים לאחר מכן.

 

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון

 

ביום שבת, ה-18 בינואר 1915, נכנסה לחדרה משלחת של הממשלה העות'מנית המורכבת מפלוגת פרשים והמוני ערבים זועמים. תחילה בודדה המשלחת את הפועלים הערביים מיהודי המושבה. אז החל ראש המשלחת, השייח אבו-הנטש, לחקור את הפועלים על פעילות המודיעין החשאית שמקיימים בני המושבה עם הצבא הבריטי.

ככל שהתקדמה החקירה ניכר התסכול של השייח מהתשובות שקיבל, והשאלות התחלפו לצעקות ומכות. במהלך חילופי הדברים התברר לחברי המושבה שפנס הכיס בו השתמש הרופא כדי לבדוק את עינה של מדורסקי, שימש כראיה המחשידה למשלחת העות'מנית לקשר שמקיימים אנשי המושבה עם הבריטים. גם לאחר שפורקה המשלחת, עם התערבותו של בכיר ערבי שעבר במקום, לא שככו הרוחות.

כעבור שבועות אחדים הופיע במושבה קצין תורכי ואסר 13 מבני המושבה, ביניהם לוי יצחק, אחיו מנדל וחברם הקרוב אבשלום פיינברג. הייתה זו נקודת המפנה בחייהם של לוי שניאורסון וחברו פיינברג, והם דיברו בינם לבינם על "עזרה ממשית לאנגלים, ההולכים לפדות את ארץ הקודש". מה עליהם לעשות בדיוק? זאת לא ידעו השניים.

בסוף מרץ 1915 העלה לראשונה פיינברג את התכנית ששמר עד אז לעצמו. הוא עשה זאת בפני שניאורסון, וחברם המשותף בשם אהרון אהרנסון. "עדיין אין תכנית מדויקת", כתב שניאורסון ביומנו, אך "אבשלום כבר יודע. הוא יסע למצרים. הוא יגיע למפקדה האנגלית. הוא יגיד להם: שמעו, ג'נטלמנים, אנחנו חבר צעירים יהודים, המכירים את כל שבילי הארץ, נעזור לכם!".

כמעט חמישה חודשים חלפו בטרם הצליח פיינברג להגשים את תוכניתו ולעלות על אונית פליטים אמריקנית בדרכה למצרים. בינתיים נכנסו החיים במושבה לשגרה מדאיגה. האיכרים עיבדו את השדות, התורכים המשיכו לרחרח בסביבה, ומעת לעת הסתערו על המושבה במטרה להחרים את הנשקים שברשות האיכרים. בנובמבר חזר פיינברג עם הבשורה: הבריטים הסכימו להצעתו וייצרו מעתה קשר בחוף עתלית.

חלף חודש, חלפו חודשיים ולא נראה שהבריטים מתכוונים לעמוד במילתם. הדממה המעיקה שהשתררה הובילה את פיינברג לתוכנית נועזת חדשה: ליצור עם הבריטים קשר דרך סיני. רק בזכות השתדלותו של אהרנסון שוחרר פיינברג, לאחר שנתפס בדרך.

שנת 1915 חלפה לה ללא שום הצלחה מעשית, ושנת 1916 נפתחה בבשורות מדאיגות ביותר.

 

טבח בארמנים, דיכוי בארץ ישראל

שרה אהרנסון, אחותו של אהרון, חזרה בתחילת 1916 מקושטא שבתורכיה אל ארץ ישראל עם הבשורות הנוראות: טבח אדיר המימדים שביצעו העות'מנים בארמנים. חשש כבד הציף את כל השומעים: האם יהיה זה גורל היישוב העברי? הפחד עודד את פיינברג, שניאורסון והאחים לבית משפחת אהרנסון להגברת המאמצים ליצירת קשר עם הבריטים.

כמו תמיד, היה זה פיינברג שלקח את המושכות לידיו. הפעם החליט לעשות את דרכו לקושטא.  כשכבר הגיע לשם, קיבל מברק בהול מאהרנסון המורה לו לחזור לארץ במהרה: הבריטים, ב-16 במרץ 1916, יצרו קשר בחוף עתלית.

 

שרה אהרנסון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שנת צילום לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

 

עם הבטחה עמומה לחזור וליצור קשר בשנית, החלו חברי הארגון לאסוף כל מידע שיוכלו על תנועות הצבא העות'מני, מידת המוכנות שלו למתקפה בריטית ועל התוכניות העתידיות שלו בנוגע לארץ ישראל. ההצלחה של הארגון החשאי, אליו הצטרפו במהרה שרה אהרנסון וחברים נוספים, גרמה דווקא לתסכול רב. "אילו נמסר החומר הזה לידי האנגלים היה עוזר להם במידה רבה להביס את הצבא התורכי במהרה", העריך שניאורסון (ככל הנראה בהגזמה) באמצע מאי 1916.

בסוף מאי פקעה סבלנותם של חברי הארגון, ואהרון אהרנסון החליט לנסוע בעצמו לקושטא, משם יעשה את הדרך לאנגליה דרך ברלין. "התכנית היא לקחת אותי כמזכיר שלו", כתב שניאורסון בדף ביומן המתוארך לסוף מאי 1916. "אם כי רק האלהים יודע, איך אוכל להסביר בבית את נסיעתי". למזלו, אביו בחר לא לאתגר את בנו וקיבל, בפנים חתומות, את התשובות שסיפק בנו.

בתחילת אוגוסט הגיעו השניים לקושטא. קבלת הפנים לה זכה שניאורסון בעת ירידתו מהרכבת סיפקה הצצה למה שצפוי לו בעיר התורכית: הפקיד סירב לאפשר לשניאורסון – שהתנהל תחת שם בדוי – להיכנס לעיר. לאחר דברי איום מצד אהרנסון ולא מעט הרהורים ומחשבות מצד הפקיד, התחבב הרעיון עליו, "וכאשר קיבל בקשיש נתבהרה מחשבתו והתיר לנו להמשיך בדרכנו".

בקושטא השתדל שניאורסון לשמור על הזהות הבדויה שלו, מר חיים כהן – פקידו של אהרנסון. זה לא תמיד היה קל. המלון בו התאכסנו השניים היה "מעין מרכז לארצישראלים. נכנסים כאן כל אותם צעירים מיפו הלומדים בבית ספר לאופיצרים בקרבת העיר". היו שם גם כמה פנים מוכרות שיכלו לחשוף בשוגג את זהותו האמיתית של שניאורסון.

בתיעוד מיומנו המתוארך לסוף אוגוסט מספר שניאורסון על מקרה שכזה. "הבוקר נכנס ד"ר רופין לבית המלון, ראה אותי, הכירני, נתן לי שלום רחב ואמר: "מה שלומך, מר שניאורסון?" עניתי לו בלי ניד עפעף: "אני חיים כהן". ד"ר רופין לא התבלבל כלל. חייך בין קמטי עיניו ותיקן עצמו מיד: "מה שלומך, מר חיים כהן?" פטפטנו קצת. לא שאלני למטרת בואי. אני גם לא ספרתי לו כלום".

חוויותיו של שניאורסון בקושטא מלמדים משהו על ההתנהלות החובבנית לפרקים של הארגון שהקימו הוא וחבריו. אמנם זהותו הבדויה לא נחשפה, אך היות שלא היה מתועד באף מסמך רשמי – לא הורשה להמשיך במסע עם אהרנסון לברלין. אהרנסון נאלץ להמשיך לבדו, ושניאורסון עמל להשיג אישור חזרה לארץ ישראל – משימה שהתגלתה כמסובכת כשלעצמה.

מזכיר אישי ומעתיק כתבי יד עבור ד"ר רופין, מוכר גפרורים ברחוב – מה לא עשה הפליט כדי להימנע מלהשתמש במטבעות האחדים שנותרו עבור הנסיעה הביתה. בעזרתו של ד"ר רופין הצליח שניאורסון לתפוס רכבת צבאית לארץ ישראל, בתור משרתו של קצין גרמני, מאיור קליין. עם תרבוש אדום חדש לראשו, יצא שניאורסון סוף סוף הביתה.

 

עם מאיור קליין בדרך לארץ ישראל, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

בחזרה בארץ

בתחנת הניסיונות החקלאיים שהקים אהרון אהרנסון בעתלית, וששימשה הבסיס לארגון, גילה שניאורסון על היעלמותו של פיינברג לאחר שיצא, שוב, אל מדבר סיני בדרכו למצרים שבשליטת הבריטים. שניאורסון סירב לחשוף את סגור ליבו בפני החברים, אך האמין שקרה לפיינברג אסון.

 

"הנני שוכב על הספה בחדרו של אבשלום. חביבי, חביבי!" לוי שניאורסון מתחבא מהתורכים בבית פיינברג

 

בחודש פברואר 1917 התחדש הקשר עם הבריטים. לאחר שאונית המודיעין "מנגם" סימנה בעשר בבוקר את הסימנים המוסכמים, התפצלו חברי הארגון לשני משלחות ויצאו אל חוף עתלית, לפגוש את אנשי הקשר שלהם. באותו הלילה חזרו ברוך רב ויהודה מלדין בלווית "ברנש מבוהל, מטושטש וחצי-מטורף", רועד מפחד ומקור.

שמיכה חמה, כוס תה מבהילה והחברים המתקהלים סביבו עודדו אותו לגמגם בפה נודף ריח כבד של אלכוהול, "אהרנסון… אניה… שיבואו… ראובן… היכן חיים כהן?… שיבוא…" ותוך כדי גימגום מוציא הוא מכיסו איזה מדליון ונותנו לשרה".

 

שרה זיהתה את המדליון, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

שרה זיהתה את המדליון השייך לאחיה אהרון והבינה מיד כי היה זה אהרון ששלח את הגבר המסתורי היושב מולה. ולאחר שהתאושש אותו גבר מהוויסקי שהלהיטו בו הבריטים, הזדהה בתור לייבל ברנשטיין – חייל לשעבר בגדוד נהגי הפרדות שהצטרף למודיעין הבריטי.

החברים ניסו לסייע לו לחזור לספינה עם הידיעות שאספו, אך הים הסוער גרם לכך שברנשטיין התייצב לאחר כשעה בחזרה בתחנה – הפעם עירום ורועד מקור – והתחנן שלא יאפשרו לתורכים לגלות אותו.

ב-28 בפברואר חודש הקשר, ושניאורסון עלה לראשונה לסיפון האוניה הבריטית לקריאות העידוד של אהרון אהרנסון – "עלה, עלה: על אדמת אנגליה אתה עומד, ובן-חורין הנך!" מה עם אבשלום? דרש שניאורסון לגלות.

את התשובה לבקשתו קיבל שניאורסון רק למחרת. "אבשלום נהרג במדבר", היה כל מה שסיפר אהרנסון לחברו. הוא לא הצליח להגיב – לא בכי, לא צעקות, יושב "כמו אבן", אדיש לזמן החולף.

 

ההלם שבגילוי מתבטא היטב ביומן

 

לאחר שהתאושש פנו אהרנסון וקצין בריטי אל שניאורסון המאובן: "ליובה: אולי אתה יודע איזה שם מתאים לענין שלנו?". זה לקח לשניאורסון כמה שניות להבין. את הפתרון סיפק ההרגל הישן של שניאורסון – הוא הוציא מכיסו תנ"ך שסחב איתו לכל מקום, פתח בעמוד אקראי, הצביע על שורה בצורה עיוורת וספר שבע שורות למטה – "נצח ישראל לא ישקר", או – בראשי תיבות, ניל"י.

הקצין הבריטי, ששמע את השם, חייך בשובבות אל השניים ואמר באנגלית: "הו, כמה נחמד. היא ודאי בחורה חביבה, הנילי הזאת".

 

תזכיר בן מספר עמודים על גיוס לארגון ניל"י

 

אחרית דבר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש שניאורסון כקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי (הם לא ידעו שבלקינד נשבר בחקירות שעבר עד שהיה זה מאוחר מדי עבורם). בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. במהלך החקירות בנצרת נמצאה גופתו של ראובן שוורץ, חבר נוסף בניל"י, תלויה בחדר המעצר. יוסף לישנסקי, חבר נוסף של הארגון, הצליח לחמוק מהצבא העות'מאני במשך כ-20 יום. הוא נתפס לבסוף ונתלה יחד עם נעמן בלקינד ב-16 בדצמבר 1917 בדמשק.

 

כחודשיים לפני מותה של שרה אהרונסון, חיבר לה שניאורסון את השיר המרגש הבא, והוא באלכסנדריה

 

מכתב שנמצא בארכיון שניאורסון מלמד על היחס לו זכו חברי הארגון לאחר גילויים. עם חשיפת חברי ניל"י קיבלו החברים הנותרים יחס שלילי מצד מרבית היישוב, אשר ראה בהם צעירים נמהרים שסיכנו את היישוב כולו. המכתב נשלח בשנת 1919 אל ד"ר חיים ויצמן, והוא מספר את סיפורה של הרשת ומפרט את שמות חבריה. לא ידוע האם זכו שניאורסון וחבריו הנותרים לתשובה מראש ועדת הצירים הציוניים בארץ.

היה זה הצבא הבריטי שהכיר בתרומה של הארגון, והעניק למרביתם כיבודים שונים. את לשון תעודת ההוקרה שקיבל שניאורסון, הוא העתיק למחברת.

 

העתק של תעודת ההוקרה לה זכה שניאורסון, מתוך אחת ממחברותיו הרבות השמורות באוסף לוי שניאורסון

 

רק בשנות השישים זכה ארגון ניל"י ליחס אחר. שני אירועים אחראים לכך: גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, והשיח הציבורי שהתעורר בעקבות הגילוי. באותה שנה, היא שנת 1967, יצא לאור הספר "מיומנו של איש ניל"י", המתבסס על יומניו של שניאורסון.

לוי יצחק ליובה שניאורסון נפטר בשנת 1975. ארכיונו האישי נתרם לספרייה שנה לאחר מכן.

הכתבה חוברה בעזרתו של איבגי סלוצ'ק, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון לוי יצחק שניאורסון התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***

פרידה מחוקר, מרצה ואדם דגול

נפטר שמואל מורה, מחבר "בגדד אהובתי, יהודי עיראק: זכרונות ותוגה" כשהוא שקוע בזכרונות הרוח הקלה של נהר החידקל ולחישת עצי הדקל.

חוקר הספרות שמואל מורה

בסוף חודש ספטמבר האחרון הלך לעולמו פרופ' שמואל מורה, חוקר ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית בירושלים, בן 84 במותו. פרופ' מורה, שזכה בפרס ישראל לשנת 1999, המשיך להרצות עד יום מותו, אף על פי שפרש לגמלאות.

מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית, אותה ראה כאם, ואילו את השפה העברית, למרות היותו יהודי, ראה כרעיה ואמר תמיד שרעיה לא תוכל להחליף אם.
מורה היה מעיין נובע של מחקרים, ואחד מהגדולים בחוקרי-הספרות הערבית המודרנית והתיאטרון הערבי, במיוחד בתחום השירה הערבית המודרנית. בשנת 1976 יצא לאור הספר בו הציג את תזת הדוקטורט שלו מאוניברסיטת לונדון:

Modern Arabic Poetry 1800-1970, The Development of its Forms and Themes under the Influence of Western Literature. Leiden: E.J.Brill.

הספר תורגם לערבית על ידי ד"ר מחמד שפיע א-סיד וד"ר סעד עבד אל-עזיז מצלוח, ויצא לאור בקהיר בשנת 1986 תחת השם "השפעתם של זרמים אינטלקטואליים ופואטיים מערביים על השירה הערבית המודרנית 1970-1800." בספרו זה, היה פרופ' מורה אחד הראשונים שהגיעו למסקנה, כי המשוררים הערבים הגולים, במיוחד בצפון אמריקה, הושפעו מן הסגנונות והסוגות הספרותיים של שירי-ההלל והמזמורים הנוצריים האוונגליוניים, שתורגמו לערבית ויצאו לאור באוניברסיטה האמריקאית [בבירות] וכן מתרגומי התורה, הברית החדשה והשירה האירופאית.

מהדורה מתוקנת ומעודכנת של הספר הופיעה בשנת 2004 בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה, בעריכתה של ד"ר לובנא ספדי-עבאסי. מהדורה שלישית מתוקנת ומעודכנת יצאה לאור בשנת 2014 על ידי הוצאת הספרים דאר אל-ג'מל.

יצויין שבשנת 1969 תרגם סעד מצלוח שני מחקרים של מורה מאנגלית: "החרוז הלבן בספרות הערבית המודרנית" ו-"השירה החופשית בספרות הערבית המודרנית". שני המאמרים פורסמו בכתב העת של בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון, והתרגום יצא לאור על ידי הוצאת הספרים עאלם אל-כתאב בקהיר תחת הכותרת "תנועות החידוש בלחני השירה הערבית המודרנית". במבוא לספרו משבח מצלוח את העומק, העדכניות והאובייקטיביות של המחקר, ומציין כי בהתחלה לא ידע את זהותו של המחבר, אך כשנודע לו שהוא חוקר יהודי, אשר מרצה באוניברסיטה העברית, ואשר למד באוניברסיטת לונדון, התעקש להוציא לאור את הספר.

כך הסביר את החלטתו: "העמיקה אמונתי בצורך להימנע מהעמדה השלילית שמסתפקת בבריחה. הייתי נחוש להוציא ספר זה לאור, על מנת שלעוסקים בלימודי הספרות בעולם הערבי תהיה ההזדמנות לראות דוגמה למחקריהם של חוקרים יהודים בתחום התרבות הערבית. אם אלו מנסים להכיר אותנו ולהבין את קווי דמותנו על ידי חקר מתמיד של התרבות והספרות שלנו, לכל הפחות אנחנו צריכים ללמוד את השיטה שלהם ללמוד אותנו, ולגלות את הדרך שבה הם מגלים אותנו. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. כולי תקווה שיגיע היום, בו יקיימו המומחים שלנו מחקרים מעמיקים וכוללים על תרבות אויבינו, על מחשבותיהם ועל הספרות שלהם, כי זאת הדרך המדעית לנצח אותם – דרך שאין לה תחליף."

במחקרו, שעסק בתיאטרון חי ובספרות דרמטית בימי הביניים במדינות ערב, ויצא לאור באנגלית תחת הכותרת: Live Theatre and Dramatic Literature in the Medieval Arabic World, Edinburgh and New York, 1992, הפריך פרופ' מורה את הדעה הרווחת בקרב מזרחנים וחוקרים ערביים, שלפיה לערבים לא היה תיאטרון חי בימי הביניים, אלא רק תיאטרון צלליות, והוכיח שלערבים אכן היה תיאטרון חי בתקופה זו. בספר זה, שתורגם לערבית על ידי עמרו זכריא עבדאללה ויצא אור בהוצאת דאר אל-ג'מל בשנת 2014, הסביר מורה את מסקנתו בכך שהמזרחנים לא הבינו את הטקסטים הערביים בתיאטרון הערבי.

כך למשל, הם לא הבחינו בין שני המונחים הבאים:

• יצאו בצל [ח'רג'ו פי אל-ח'יאל]: הוא הוכיח שהמשמעות היא "שיחקו במחזה קצר כשהם לבושים בבגדי התקופה";
• מצב צל הצל [וצ'ע ח'יאל אל-ט'ל]: לדעת מורה, למונח "צל" [ח'יאל] היתה בראשית האסלאם משמעות של משחק או רכיבה על סוסי עץ, ששחקנים השתמשו בהם על מנת לחקות את תנועות הפרשים. לכן, כשבא תיאטרון הצללים מסין, אינדונזיה והודו, הוסיפו הערבים למילה "צל" [ח'יאל], שכאמור משמעותה משחק, מילה נוספת שמשמעותה "צל" [ט'ל]. בצורה זו הם טבעו את המונח "משחק צלליות". חוקרים ערבים לא הבינו את המונחים האלה וחזרו כמו תוכים על מה שאמרו המזרחנים.

למעשה, במחקרו זה פתר מורה את אחת מתעלומות התרבות הערבית בימי הביניים. כמו כן, מורה האשים את המזרחנים האירופאים בגזענות כלפי ערבים, כי הם טענו שלערבים לא היה תיאטרון, היות שהם שֶמים ולכן שכלם מוגבל. הוא ציין שכשהחל לחקור את עבודותיו של יעקב צנוע' מצא שהוא מזכיר את "המוחביט'ון". לדבריו, גם אל-ג'ברתי ציין כי "המוחביט'ון" נהגו להעלות הצגות במאה השבע-עשרה.

ד"ר עטיה אל-עקאד כתב על הוכחתו של מורה, כי הערבים הכירו את התיאטרון החי בימי הביניים. לדבריו, "העובדה היא שמורה, במחקרו זה, חשף את ערוותנו כמבקרים והבליט את החוסר ואת הזלזול שלוקה בהם טיפולנו במונחי הביקורת הספרותית העתיקה. בני זמננו שנחשפו למונחים אלה, לא ניסו להבינם מעבר למשמעות הכללית שמשתמעת מהם, ולכן רוב מאמציהם היו לשווא, שכן הם הסתפקו בבחינת המונחים במילוני השפה המסורתיים" (עיתון מסרחנא, מרץ 2011).

בספרו שעסק בהיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי, חייו, עבודתו, חיבוריו, ומעמדו בהיסטוריה של מצרים, ואשר יצא לאור בשנת 2014 תחת הכותרת The Egyptian Historian 'Abd al-Rahman al-Jabarti: His Life, Works, Autographs, Manuscripts and the Historical Sources of 'Aja'ib al-Athar ,Oxford University Press,2014, מורה חוקר את תיאורו של ההיסטוריון המצרי עבד א-רחמן אל-ג'ברתי מששת החודשים הראשונים של כיבוש מצרים על ידי הצרפתים בשנת 1798.

במחקרו נעזר פרופ' מורה בכתב היד המקורי של הספר "עג'איב אל-את'אר פי אל-תראג'ם ואל-אח'באר" שחיבר אל-ג'ברתי בכתב ידו ואשר שמור בספריית אוניברסיטת קיימברידג'. כמו כן, הוא השווה את כתב היד למהדורה המודפסת בהוצאת בולאק המוכרת משנת 1879, ומצא כי הוצאת בולאק שונה מכתב היד המקורי של אל-ג'ברתי שכן המעתיקים "תיקנו טעויות דקדוק" ושינו חלק מהטקסטים והפכו את משמעותם, ושהיא הועתקה לאחר מותו של אל-ג'ברתי. במחקרו הוסיף פרופ' מורה אינדקס רחב-היקף הכולל אישים, דרגות מנהליות וצבאיות, מבנים, ומונחים צבאיים, מנהליים, דתיים, חברתיים, ספרותיים וגאוגרפיים. כמו כן, הוא חיבר מילון מונחים, כי הרבה מן המילים כבר אינן בשימוש ואין הן מובנות בימינו.

בנוסף, התעניין מורה בשירה ובפרוזה של יהודי עיראק בפרט, ושל יהודי ערב בכלל, וראה בהן ענף של הספרות הערבית. הוא פרסם מיצירותיהם באמצעות אגודת האקדמאים יוצאי עיראק שעמד בראשה, וחיבר ביחד עם דוקטור פיליפ סאדג'רוב מאוניברסיטת מנצ'סטר ספר על תרומתם של היהודים לתיאטרון הערבי במאה ה-19. כמו כן, הוא כתב ביחד עם פרופ' פטרישיה קרון מאוניברסיטת פרינסטון את ספר הזרים The Book of Strangers, Medieval Arabic Graffiti on the Theme of Nostalgia, שעוסק בנוסטלגיה בספרות הערבית של ימי הביניים.

במבוא לספרו "ימי הנעורים ההם", 1998, שפירסם בערבית, הוא מתאר את עזיבתו הכפויה את עיראק בשנת 1951 בהיותו בן שמונה-עשרה ואת בואו לישראל. הוא מתאר את סבלו כאחד מיהודי המזרח עם הגעתו לישראל והמעבר מ"החיים הטובים בבגדד" לחיים באוהלים, במעברה, לעמידה בתור למים וללחם, ולעבודה הקשה בסחיבת שקיות בטון וחצץ לבנייה. הוא כותב: "כאשר המטוס נחת בנמל התעופה לוד לאחר מריטת עצבים בשל הרעידות, המערבולות וכיסי האוויר מעל ירדן, קיבלו את פנינו פקידי הגירה שריססו די. די. טי. על ראשינו ולתוך התחתונים שלנו. הם הסתכלו עלינו בפנים חמורות סבר ונטולות הבעה, והיו אדישים כשברכנו אותם בעברית במבטא עיראקי וכשחלקנו נשקו לאדמת ארץ הקודש בשדה התעופה לוד, עם חזרתנו לארץ המובטחת. לאחר מכן, הם הובילו אותנו במשאיות למחנה ההסגר שער העלייה" (עמוד 14).

מורה שיבח את השכנים המוסלמים בעיראק, שיצאו להגנת היהודים במהלך מאורעות הפרהוד. הוא כותב: "הפרהוד חשף את אצילותם של רבים מהחברים המוסלמים, שהגנו על שכניהם היהודים. יש הסוברים שלולא המוסלמים האצילים שהגנו על יהודי בגדד תוך סיכון חייהם, למען השמירה על שכניהם, היה מספר ההרוגים גבוה עשרות מונים. אחד המוסלמים הצדיקים האלה היה אבו עלואן, חלבן שגידל פרות בבוסתן שממול לביתנו בשכונת בתאווין. הוא הזהיר את אבי ביום הפרהוד שלא יצא לעבודתו במרכז המסחרי של בגדד סמוך לרחוב אל-סמואל, וכך הציל אותו ממוות. אבו עלואן, שעבד אצלנו בתור גנן וטיפח את גינתנו, בא אלינו לאחר מכן, בצהרי יום הטבח, וחזר על אזהרתו שלא נעזוב את הבית. הוא אמר: 'אל תפחדו, אני שומר עליכם', וחשף סכין גדול שהחביא בחולצתו כדי להוכיח שהוא דואג לשלומנו ומגן עלינו. למרבה המזל, ההמון הזועם לא תקף את שכונת בתאווין, שרוב תושביה היו יהודים עשירים" (עמוד 21).

מורה כתב שירה וסיפורת בשפה הערבית והחל לפרסם את יצירתו עוד בהיותו בעיראק, בעיתונים עיראקיים. בשנת 2012, יצאה לאור האוטוביוגרפיה שלו, שפירסם לפני כן בפרקים בעיתון "אִילאף", בהוצאת כֻלּ שַׁיְאּ בחיפה בספר בשם "יהודי עיראק – בגדד אהובתי: זכרונות ותוגה". בספרו, שכתוב בסגנון לירי רגשני המשתקף ממנו עצב, הוא מדבר על כמיהתו וגעגועיו הקשים לבגדד, לרוח הקלה של נהר החידקל, וללחישת עצי הדקל.

בתחפושות, באומץ ומתחת לעיני הבריטים: סיפור גבורתם של המעפילים מלוב

גניבת הגבול בסתר, סרטיפיקטים ואישורים מזוייפים או נישואים פיקטיביים לנערות: המאבק של יהודי לוב להגיע ארצה לפני קום המדינה

מעפילים מלוב בGrotta Feratta באיטליה

כתב: יעקב חג'ג' לילוף

 

כבר בשנות ה-20 יהודים מלוב עלו לארץ ישראל. בשנת 1923 עלו 11 צעירים לארץ בראשותו של אליהו פלח. עליה זו התעצמה בשנות ה-30. בשל חוקי "הספר הלבן" במהלך מלחה"ע השנייה ולאחריה יהודים הוברחו לארץ דרך מצרים, בסיוע החיילים הארצישראליים. ההברחות נעשו בגניבת הגבול בסתר, בסרטיפיקטים ובאישורים מזוייפים, ונערות באמצעות נישואים פיקטיביים.

 

נתיבי ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב לא"י

 

תעודה מזוייפת שניתנה לדוד פלד (פדלון) ביציאתו מתוניסיה לצרפת

 

לאחר פרעות 1945 ההעפלה התעצמה למרות מדיניות הבריטים שסירבו לתת אישורי יציאה מלוב ואישורי כניסה לישראל. העפלה שהייתה במחתרת באורחות מדבריות לוהטים ובנתיבי-ים סוערים, דרך תוניסיה (מחופשים לערבים), ומשם בסיוע יהודי תוניסיה לצרפת/איטליה. בדרך הים לאיטליה באישורים חוקיים כביכול כמו "דרכוני בנגאזי", אישורי רפואיים/עסקיים/לימודים/ביקורים", באישורים  מזוייפים, באניות, כנוסעים סמויים וכחברי צוות, בהפלגות מסחריות מוברחות.

 

מעפילים מלוב בתוניסיה, מחופשים לערבים
מעפילים ומעפילות מלוב מחכים בפירנצה

 

מעפילים, שחלקם נתפסו על ידי הבריטים בדרכם לארץ, הוגלו למחנות הסגר בקפריסין, ואילו אלה שהגיעו לחופי הארץ הצטרפו מייד לכוחות המגן. העפלת חברי התנועות הציוניות אורגנה בחלקה בראשותו של שליח המוסד לעליה ב' ​ישראל גור ("הדוד"). לאחר הניסיון לרכישת ספינת מעפילים שלא צלח, חיים פדלון (צ'יצ'ו) וכלימו אדאדי אירגנו באיטליה ספינות מעפילם שהבריחו צעירים (שאורגנו על ידי יוסף גווטע) לאיטליה. מעפילים, שחלקם בשל היותם חדורי תודעה ציונית, דוברי עברית ולמודי נשק, שימשו מדריכים למעפילים משארית הפליטה בדרכם לארץ.

בהעפלה הבלתי לגאלית מלוב לא"י העפילו כ-3500 יהודים שהיוו כ-10% מכלל יהודי לוב, תופעה שמבחינה כמותית יחסית לא היה לה אח ורע בכל קהילות ישראל.

 

מעפילים במחנה הסגר בקפריסין

 

מעפילים מלוב בחופי המולדת

 

***

כתבות נוספות:

עלייתו ונפילתו בדמשק של העיתון הציוני "המזרח/אלשרק"

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

***

כיצד נעשה אדם אבות ישורון?

יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר. יום אחד עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי. השיר נשאר שם.

מימין: אבות ישורון, תמונה מתוך ארכיון גנזים, על רקע מכתבו של ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית

…אמרתָּ כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את לילות-המנוחה. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם-בעיני-עצמם. שברתי להם את הפתחון-פה. שברתי להם את לשונם. מאסתי את היידיש, ואת שפת קודשם לקחתי ליום-יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין-מוצא – עזבתי אותם בתוך האין-מוצא. אז אני כאן. בארץ. התחלתי לשמוע קול שיצא מקרבי, בהיותי לבדי בצריף, על מיטתי-ברזל, קול קורא לי בשמי-מן הבית, והקול – קול מעצמי אל עצמי. קול שלי יוצא מן המוח ומתפשט בכל הגוף, והבשר רועד, עוד זמן אחרי-כן, אז התחלתי לחפש דרך לברוח ולהחליף את השם ושם המשפחה, ברבות הזמן הצלחתי לשעבּר את השמות. היה לזה ערך הגנתי. כי בהיות הקול נתעוררתי. פחדתי להירדם עוד.

(אבות ישורון, פתיחה לראיון, פתיחה לראיון שערך עלי מוהר, "כזכוכית בבשר החי", "דבר השבוע", 28.8.1970)

 

בגיל צעיר עזב יחיאל (אלתר) פרלמוטר את בית הוריו בפולין, עלה ארצה, שינה את שמו והמציא את עצמו מחדש בתור המשורר אבות ישורון. מכתב שמצאנו בספרייה מאבות ישורון אל חוקר הספרות גצל קרסל, מלא רשמים, סודות וזיכרונות של המראות ושל מראות הנפש שעשו את אבות ישורון למי שהוא.

גצל קרסל אסף חומרים לכתיבת לקסיקון לסופרים עבריים. הוא פנה לסופרים, ביניהם אבות ישורון, וביקש שישלחו לו את קיצור תולדות חייהם. תשובתו של אבות ישורון הגיעה בצורת מכתב בן שני עמודים שנכתב בפברואר 1962. ישורון מספר בו סיפורים קצרצרים, בני שורה או מעט יותר, על ילדותו, על משפחתו, על בואו לארץ ועל פרסומיו הראשונים. סיפורים מרגשים שדרכם מספר ישורון על עצמו ועל איך נעשה לאדם ששמו אבות ישורון.

והנה המסמך במלואו מתוך הארכיון של גצל קרסל [בסוגרים המרובעים הערות מחברת הכתבה – ה.ב.י]:

שם: אבות ישורון. מקודם: יחיאל (אלתר) פרלמוטר.

עיר הלידה: נֶסְכִיזְשְׁ, מחוז ווהלין (אוקראינה המערבית), ביום כיפור, שנת תרס"ה (1904), בבית "הרבי מנסכיזש" – אבי אמי.
"באמת, לא לוויתו ביום – "בלילה כמו ארון-אש בשמים וארבעה שרפים הכריזו: "פה מעבירין את לַייבוש הזקן לארץ-ישראל. ואין מקומו."

ילדות מוקדמת: בכפר פשדמישצ'ה ליד קרסניסטב, מחוז לובלין (פולין). בבית בעל טחנת-המים – אבי אבי.
זה סבי, בצאתו לבקש איש לבתו, ויקח חוט וימדוד את החתן.

ל"ימים נוראים" אמי הביאתני עמה לנֶסְכִיזְשׁ. שם הייתי נוכח בקיום מנהג ה"ארבעים חסר אחת" [מלקות] שנטלו כולם, קודם "כל נדרי", בבית ה"דאוונְשׁטוב" [בית תפילה]. השַמש מצליף כברד שלא מאיץ. נכנס דודי, דיין המקום, נטל גם הוא.

בהיותי בן חמש עברנו לגור לקרסניסטב, לביתו של לְבֶן שפם פולני, עושה ארונות מתים עם צלבים לבנים לגביהם. ממול הזדקרה כנסיה קתולית נישאה, ולנגדי קיר שיש חלק בלא דלת וחלון.


במלחמת העולם הראשונה היינו בשיירת פליטים יהודים. יהודי קטן, סיפרו עליו, כי אמש תקף את אשתו חייל מהצבאות. היהודי חסם בעדו ונדקר בחזהו. חבוש צמר-גפן כאשר הוא – הרי אף עכשיו וספל חלב בידו לאשתו, ועיניו לספל, הביט לספל – החליק לבור; גלש לבור – קפץ החלב מן הספל.

דין לומר, כי בהגיעי לפסוק ב י א ל י ק: "אשתי מותרת או אסורה?" [מתוך גיא ההריגה לביאליק], הייתי חייב להיזכר ביהודי הזה; ואולי לא. ביאליק בשלו והיהודי בשלו.

אחרי המלחמה חזרנו לקרסניסטב בעגלתנו ובסוסתנו. דוד אבי, אדם עני ויחיד, נתפס לסוסה ויוביל מים לבית. הוא הדוד קרא לה "וַאשקה". הוא הדוד, אשר בימי סחר-מכר בוואלוטה [מטבע זר], מעלה-מטה, קנה גם הוא ששה שטרות – אך לא מכר. עטפם בגיליון כותל-מערבי [גיליון מקומות קדושים שנשלח מירושלים לקראת ראש השנה, על נייר פשוט שבמרכזו ציור של הכותל המערבי, בשני קצותיו 'ברוש מזה וברוש מזה" הוא נשלח לקראת ראש השנה, נתלה בסוכה ואחרי כן נזרק], ברוש מזה וברוש מזה – ולא החליף.


אֵם אבי בוכה ככל שעוברת לוויה נוצרית ליד ביתנו.

אמי חולצת שד לגדי נוטה למות.
בפולין עצמאית שמעתי תובע מקבל גזר מות לקטלן, והוא המבקש חנינה לקטלן.

יום אחד חיברתי שיר ארוך ביידיש: "די נבואה אין געדאַנג" [הנבואה במחשבה], נביאים מתנבאים בשירה וזמרה. נפלה עיני על קופסת הקרטון המרושלת וחסרת המכסה של סבי, בה נתונים בערבוביה חוזים של הבית, של מכירה ושאר ניירות – והשיר נבלע עמהם.


יום אחד אחי הצעיר החזיק בול של ה"קרן הקיימת לישראל". בחשאי בלילה לקחתיו אני. בבוקר החזירו אליו. בחושך בלילה לקחתיו אני. ולקחנו והחזרנו ולקחנו והחזרנו פעמים הרבה ולא אמרנו דבר.


יום אחד (14.10.1925) עליתי לארץ-ישראל. הבול נשאר אצל אחי.

השיר נשאר שם.

עבדתי בכפר ובעיר – בפרדס ובכביש ובבנין ובחרושת חמרי בנין. ושמירה בכרמים.


י"ט תשרי תרצ"ב 17 ספטמבר 1931 קבלתי אזרחותי הארצישראלית.

23 באוקטובר 1941 התגייסתי ל"בּאַפס" ["באפס" – Buffs יחידת חיל רגלים במסגרת התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה]. בבואי לסרפנד נפל עלי פחד. בקשתי להשתחרר והבטחתי לשוב. לא קיימתי הבטחתי.
יום השבעת הצבא, 28.6.48, שִניתי שמי.

בתמוז תרצ"ד 15.6.34, בשבועון "טורים" בעריכת א. שלונסקי, נדפס שירי הראשון: "צוֹם וְצִמָאון". כן נדפסו במוספים לספרות של "דבר", "הארץ", "על המשמר", "זמנים", "למרחב" ("משא"). וכמו כן: ב"גליונות", ב"אורלוגין", ב"מחברות לספרות" (למן מחברת תשרי תש"י – בשמי העברי).


ספרים: "על חכמות דרכים", שירים, הוצאת "מחברות לספרות", תש"ב, דפוס הארץ, תל אביב; "רְעֵם", שירים, הוצאת אגודת הסופרים העברים ליד דביר, תשכ"א, דפוס "אחדות", ת"א.

י"ח אדר א' תשכ"ב 22.2.1962 ברדיצ'בסקי 8

עמוד ראשון ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית
לחצו להגדלה

 

עמוד שני ממכתבו של אבות ישורון לגצל קרסל, הספרייה הלאומית,
לחצו להגדלה

 

שי צברי שר "איך נקרא" מאת אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא / אבות ישורון

אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶמֵּהַבַּיִת כֹּתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

 

עטיפת הספר "מִלְּבַדְאַתָּה", מחבר משיריו של אבות ישרון 1991-1934
הקיבוץ המאוחד ועזבון המחבר, 2009

עורכות: הלית ישורון ולילך לחמן

 

***

כתבות נוספות:

"הַכֹּל מוּל כֹּתֶל מַעֲרָבִי": אבות ישורון כותב על ירושלים

חשיפה: השיר הגנוז שכתב אבות ישורון לזכרה של אסתר ראב

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"

***