תיעוד נדיר: אנשי מחתרת ניל"י ובני הדור השני של העלייה הראשונה

הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה

המושבות ראשון לציון וגדרה, משפחות בלקינד, פיינברג וחנקין – כולם נקודות ציון בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל. השמות והמקומות הללו קשורים כולם לימי הביל"ויים, העלייה הראשונה, השלטון העות'מאני ומחתרת ניל"י, ותיעוד שלהם הוא יקר ערך מן הבחינה ההיסטורית והאנושית.

במסגרת זאת, הספרייה הלאומית רכשה אוסף תצלומים משפחתי נדיר ויקר-ערך של בני משפחת בלקינד. מרבית התצלומים באוסף זה הם מעיזבונה של ימימה בלקינד-ליובין (1969-1891), מן המורות הראשונות למלאכת יד במושבות העלייה הראשונה ומוותיקות חדרה.

תצלומים אלה נדירים במיוחד כיוון שיש ברשותנו מידע ויזואלי מועט, יחסית, על בני הדור השני של העלייה הראשונה, אשר מרביתם נולדו כבר בארץ. משפחת בלקינד היא אחת מן המשפחות החשובות בתולדות היישוב, ותצלומים אלה שופכים אור מעניין על מה שכבר ידוע לנו ממחקרים היסטוריים ומזיכרונותיהם של בני התקופה.

אביה של ימימה ליובין-בלקינד היה אחד מראשי אגודת ביל"ו וממייסדי ראשון לציון, שמשון בלקינד – דמות שנקשרו בה לא מעט אגדות וסיפורי גבורה. באוסף זה נכללים מספר תצלומי דיוקן נדירים שלו ושל אחיו, ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו וממייסדי גדרה. תצלום דיוקן מעניין נוסף הוא של אבי המשפחה, מאיר בלקינד (1898-1827). דיוקנו עטור הזקן של בלקינד האב, ממחיש יותר מכל את הקשר החזק של דור אבות אנשי ביל"ו, שעדיין היו יהודים יראי שמיים ושומרי מצוות אדוקים, אל בניהם, שהיו חופשיים בדעותיהם, תוך מעבר נטול חיכוכים אל תרבות עברית חילונית חדשה.

דיוקנו של מאיר בלקינד מסוף המאה התשע עשרה נעשה ביפו על ידי הצלם הערבי דאוד סבונג'י, מחלוצי הצילום בארץ ישראל. תצלום נוסף באוסף זה, דיוקן נדיר של יהושע חנקין מ-1882, נעשה גם הוא על ידי חלוץ אחר בתחום הצילום בארץ, הארמני גארבאד קריקוריאן. העובדה שאנשי העלייה הראשונה נזקקו לשירותיהם של צלמים לא-יהודים פותחת לנו צוהר מעניין אל תולדות הצילום בארץ והופעתם המאוחרת, יחסית, של צלמים יהודים בתחום זה. חנקין, אגב, היה גיסו של שמשון בלקינד ודודהּ של ימימה ליובין-בלקינד.

דימויים מעניינים אחרים באוסף חשוב זה הם תצלומים קבוצתיים של בני משפחת בלקינד וידידיהם, במדי הצבא הבריטי – סמוך לכיבוש ארץ ישראל ותום מלחמת העולם הראשונה. דיוקנאות אלה, בהם גם של איתן בלקינד – חבר מחתרת ניל"י – עשויים להוות מקור חדש ורענן לחקר תולדות היישוב העברי בשלב האחרון של מלחמת העולם הראשונה, על סיפה של תקופת המנדט הבריטי.

 

גלו עוד על העלייה הראשונה: סיפורים מהתקופה, עיתונים נבחרים, תמונות נדירות ועוד

 

 

שירה | בלב הם הרי קטנטנים

שירים מאת דבורה שטיינהרט, ילי שנר וערן צלגוב

אפרת פלג, הדפס ציאנוטייפ וחוט תפירה, 21X15 ס"מ, 2019

.

דבורה שטיינהרט

צָרִיךְ לְהַכְנִיס אֶת הַסּוּסִים הַקְּטַנִּים הַבַּיְתָה הַלַּיְלָה!
אִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁאִיר אוֹתָם כָּכָה בַּחוּץ
פַּרְסוֹתֵיהֶם שׁוֹקְעוֹת בַּגְּלָלִים וּבַבֹּץ
וְעוֹרָם רוֹטֵט מֵהַטַּל.
הֵם חַסְרֵי־יָזְמָה
יֵלְכוּ אַחֲרֵי כָּל כַּוָּנַת זָדוֹן – –
בַּלֵּב הֵם הֲרֵי קְטַנְטַנִּים.

הִנֵּה שַׁרְשֶׁרֶת הַבַּרְזֶל רְפוּיָה
הַמַּנְעוּל שָׁבוּר
וּמִי לֹא יַחְמֹד לָבוֹא בֵּינֵיהֶם
גּוּשִׁים חַמִּים, מִתְגּוֹדְדִים
צוֹנְפִים בְּפַחַד מִנְּחִירַיִם מֻרְחָבִים – –

קְחוּ אוֹתָם לַסְּכָכָה
כַּסּוּ אוֹתָם בְּשַׂקִּים וְהַפְקִידוּ שְׁמִירָה
שֶׁלֹּא יִגְנְבוּ אוֹתָם לִהְיוֹת דּוֹהֲרִים בַּזִּירָה
לֹא כָּל סוּס הוּא סוּס אַבִּיר
וְאֵיךְ לֹא נִתָּפֵשׂ לַפַּחַד
מוּל בְּרַק קַשְׂקַשֵּׂי הַשִּׁרְיוֹנוֹת
וְלַהַט הַכִּידוֹנִים.

 

 

קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת
כְּשֶׁהַיָּדַיִם רוֹעֲדוֹת
דּוֹמִים לְכַנְפֵי פַּרְפָּרִים.
גַּם נְחִירַיִם
בְּאֹפֶן סְטָטִיסְטִי
הֵם מֵהַדְּבָרִים הָעֲנֻגִּים.
מְהוּמַת־הַלֵּב קוֹצֶבֶת לָהֶם אֶת
רְטִיטוֹתֵיהֶם לְעֵת רִגְשָׁה.
וְעַכְשָׁו הָעַפְעַפַּיִם – –
גַּם עֲלֵיהֶם יִהְיוּ לָנוּ
דְּבָרִים טוֹבִים לוֹמַר
כְּשֶׁנִּתְפַּנֶּה.

 

דבורה שטיינהרט, מתרגמת במקצועה, מתגוררת בלוס אנג'לס ומלמדת שם ספרות ולשון. תרגמה לעברית רומנים מאת ג'ון אפדייק, ולדימיר נבוקוב, דלמור שווארץ ופלאנרי אוקונור. כתבה עבודת דוקטורט על א"נ גנסין. שיר פרי עטה התפרסם בגיליון 57 של המוסך.

 

 

ילי שנר

אל תחזרו אל חברי הילדות
דליה פלח

אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת בְּלִי לַעֲבֹר בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
הַצְּפוּפִים הָאֵלֶּה, שְׂרִיטוֹת הַמַּרְפְּקִים עַל הַקִּירוֹת.
אַל תַּחְזְרוּ אֶל הַיַּלְדוּת. אַל תִּקְּחוּ אֶת הוֹרֵיכֶם הַמִּתְכַּהִים יָד בְּיָד
וְתַרְאוּ לָהֶם אֶת כָּל הַמְּעִילִים שֶׁנִּשְׁכְּחוּ, פְּרֵדוֹת הַבֹּקֶר
שֶׁנֶּעֶרְמוּ בַּמְּגֵרוֹת. הֵם יוֹדְעִים. כְּשֶׁאַתֶּם עֲצוּבִים
אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַבִּיט בָּעוֹר שֶׁלָּכֶם, בַּחִבּוּר שֶׁבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת,
אִם הוּא רַךְ תֵּדְעוּ שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁאָהֲבוּ אֶתְכֶם,
תַּחְזְרוּ לְשָׁם. אַל תַּעַצְרוּ בַּדֶּרֶךְ, אַל תִּטְעוּ: אֵין שׁוּם דֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל הַיַּלְדוּת.
אֶפְשָׁר לְהַסִּיעַ פֶּצַע אֲחוֹרַנִּית, אֲבָל אַתֶּם לֹא. יוֹם אֶחָד
אִמָּא שֶׁלָּכֶם תַּחֲזִיק בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ אֶת בִּתְּכֶם וּפִתְאוֹם כָּל הָאַהֲבָה הַזּוֹ
שֶׁהִשְׁחִירָה לָכֶם מִתַּחַת לַצִּפָּרְנַיִם תִּשְׁטֹף אֶתְכֶם וְאַתֶּם תִּבָּהֲלוּ כָּל כָּךְ,
מִפְרֶצֶת, דִּמּוּם פְּנִימִי, לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה זֶה.

 

 

שכבות

סְבִיב נְקֻדַּת הַהִתְמַקְּדוּת הַכֹּל זָז בִּשְׁכָבוֹת: לְמַטָּה
וַרְיַאצְיוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל פְּלַסְטִיק עַל גַּלְגַּלִּים,
בַּשִּׁכְבָה הַשְּׁנִיָּה יְלָדִים. מֵעַל הָאֲוִיר מֻנְמָךְ וְעָבֶה,
כַּדּוּרִים חוֹצִים אוֹתוֹ בְּהַפְתָּעָה, בַּשִּׁכְבָה הָעֶלְיוֹנָה
עֵינֵי הָאֵם הַמְּתוּחוֹת עַד הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּגְרָשׁ
הַחִיּוּךְ שֶׁקָּפָא עַל פָּנֶיהָ, הִיא אֵינָהּ מַשְׁגִּיחָה
בַּמַּעֲבָר הַשַּׁבְרִירִי מֵהַבָּעָה לַעֲוִית.
רֶגַע קֹדֶם הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ הִנִּיחַ אֶצְבָּעוֹת עַל בִּרְכֶּיהָ
וְכָל מָה שֶׁהֻרְעַף מִמֶּנָּה הָיָה פָּשׁוּט וְטָרִי
אֲבָל הַיֶּלֶד הִמְשִׁיךְ, הַיֶּלֶד שֶׁלָּהּ מְשַׂחֵק עִם יְלָדִים אֲחֵרִים,
הִנֵּה הַמִּשְׁפָּטִים הַמִּתְנַגְּשִׁים, הַהִמּוּר הַהוֹלֵךְ
וְעוֹלֶה, חֶלְקֵי הַגּוּף הַמַּחְלִיפִים מָקוֹם,
הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל הַסַּפְסָל עִם הָאִמָּהוֹת, אֱלֹהִים
אַדִּירִים, הִיא חוֹשֶׁבֶת, לֹא שׁוּב

 

ילי שנר, ילידת קיבוץ לוחמי הגטאות, 1985, היא משוררת ומנחת סדנאות כתיבה. ספרה "כותנה" יצא לאור בהוצאת כרמל בשנת 2016. השירים מתוך ספר בכתובים.

 

 

ערן צלגוב

רגע לפני

רֶגַע לִפְנֵי הַטִּיסָה אֲנִי מַזְכִּיר לְךָ לִשְׁמֹר עַל הַמּוֹלֶדֶת
וְאַל תִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, בֶּטַח לֹא לְזָרִים
תַּן לָהֶם לְהֵרָקֵב בַּכְּנִיסָה
שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תְּטַפֵּל בָּהֶם
אֱטֹם אֶת הַחַלּוֹנוֹת לְרֵיחַ הַפְּרָחִים
הוּא רַק מְפַתֶּה אוֹתְךָ לְהִתְאַהֵב מֵחָדָשׁ
שֵׁב בַּפִּנָּה וּרְעַד
כָּכָה הַמַּנְהִיג רוֹצֶה אוֹתְךָ
מְפֻחָד.
אוּלַי אֶחֱזֹר

 

 

קינה על הֶעתיד לבוא

הִנֵּה, רְאִי כַּמָּה יָפֶה הוּא הָעוֹלָם
עִצְמִי אֶת הָעֵינַיִם
רְאִי כַּמָּה יָפֶה הוּא
הַמֵּתִים טֶרֶם הוּמְתוּ כֻּלָּם
הָעֵץ עוֹדוֹ פּוֹרֵחַ
וּבֵין עֲנָפָיו הַפְּרִי, הַצִּפּוֹר
הַתִּקְווֹת שֶׁלָּךְ כֻּלָּן.
הַצְּרָחוֹת שֶׁאַתְּ שׁוֹמַעַת
הֵן הֶעָתִיד לָבוֹא
הַשְּׁתִיקוֹת שֶׁל הָעוֹלָם
גַּם הֵן הֶעָתִיד לָבוֹא.

אֲבַק הַהֲרִיסוֹת יִכָּנֵס לָעֵינַיִם
אָז עִצְמִי לְבַל תִּבְכִּי
וּרְאִי –

כַּמָּה יָפֶה הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא
לְרַגְלַיִךְ הוּא נוֹפֵל, פְּרִי בָּשֵׁל,
חַיָּל פָּצוּעַ, חַיַּת טֶרֶף כְּמֵהַת לִטּוּף
כֵּן, כָּךְ הוּא הֶעָתִיד לָבוֹא
כַּמָּה יָפֶה הוּא וְנוֹרָא
הֶעָתִיד לָבוֹא…

 

ערן צלגוב הוא משורר, מתרגם, משרבט ועורך בהוצאת "רעב". ספרו השלישי "פרוט[ז]ה" ראה אור השנה בהוצאת פרדס. חי בבאר שבע. שירי צ'רלס סימיק בתרגומו הופיעו בגיליון 54 של המוסך.

 

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת לאה פילובסקי, ריקי דסקל ודן אלבו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | היכן טמונה הטרגדיה ב"אדיפוס המלך"?

"החטא מתחיל מהכניעה לגורל הברברי באופן פחדני ביותר, כניעת הרוח וחולשת האמונה בסדר האנושי המוסרי." רשימה שכתבה מאיה בז'רנו בשנת 1979 ב"פרפרי החול", יומניה הפואטיים

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וזכוכית, 29X21 ס"מ, 2019

.

"אדיפוס המלך" לסופוקלס ואפשרות הטרגדיה

מאת מאיה בז'רנו

 

3 באוגוסט 1979

בקריאה חוזרת של המחזה היווני הגדול, בעקבות מסתו הנודעת של פרויד והמונח המהפכני שטבע, "תסביך אדיפוס", המתייחס למשיכה הארוטית העזה והסמויה חליפות המפעמת בבן כלפי אימו, ולנוכח הטאבו המוסרי על עבירה זו, עולות בי תהיות על מהות הטרגדיה. מלבד עניין היצר העמוק הגדול הזה, שמשנה גורלות ודוחף למעשים נוראים, עולה שאלה עקרונית גדולה אחרת, שאותה אני רוצה לפתח במאמר זה. מהו פשר הזעזוע, הרבה מעבר לעצם הזעזוע שבקיום יחסי מין עם אישה נוכרייה שהתגלתה אחרי כן כאמו יולדתו של אדיפוס? מהו באמת החטא הגדול והכאב העמוק שמטלטל את אדיפוס, הגיבור הטרגי הגדול של המחזה, גיבור שהוא קודם כול אדם, כמו שמציין ז'אן קוקטו במחזהו התביים.

לאדיפוס יש למעשה שני זוגות הורים, ונראה שההתייחסות להוריו המדומים שולית וזניחה מבחינת העלילה במחזהו של סופוקלס, ובעצם היא חשובה מאוד להמשך מעשיו וגורלו של הגיבור הטרגי.

הזוג הראשון שמטפל באדיפוס הנער והמתבגר הם הוריו המאמצים, הוריו המדומים. הם שגידלו אותו והועמדו הן בעיניו והן מבחינה חברתית כהוריו, והוגדרו כך באופן גלוי ומוכר בציבור. הציבור הזה מצוי בטריטוריה אתית שונה ומרוחקת מהציבור היווני שאליו עתיד הגיבור להגיע לאחר נדודיו. כלומר יש לפנינו שתי סביבות בעלות נתוני יחסים שונים לחלוטין. הוריו מולידיו של אדיפוס הם יוקסטה ובעלה לאיוס, מלך תביי. הם חיים בעיר אחרת, והם ההורים הביולוגיים שלו ותו לא. כלומר אין בינם ובין אדיפוס כל יחס מוסרי מוכר ומחייב. כאן כבר טמון החטא, וזרע הטרגדיה נזרע בזרות הזו.

הוריו המדומים של אדיפוס, המאמצים, הם למעשה הורים אמיתיים מבחינת הסמכות המוסרית, מבחינת הנחלת הערכים והחינוך לילד ולנער שגידלו בביתם כבנם לכל דבר. המחזה אמנם לא עוסק במה שהתרחש בין אדיפוס להוריו המאמצים; המחזה מטפל במה שקורה מרגע ההיוודעות של הגיבור לזהותו האמיתית. אדיפוס ברח מפני הוריו המאמצים לאחר ששמע כי הוא עתיד לעשות מעשים נוראים ביחס להוריו, כלומר מבחינת החברה שבה חי הוא איש נאור ומוסרי בתכלית, המציית לסדר הערכי. החלטתו לברוח מהם מובנת וסבירה עד מאוד. גילוי העריות הוא נורא ביותר כשהוא נעשה לא מתוך זרות ואי־ידיעה כי אם להפך: בן השוכב עם אמו והורג את אביו כשהם ניצבים מולו בזהות מלאה – זהו מצב נורא, ללא נשוא, מעוות וקשה מאשר הסיפור כפי שהתרחש בטרגדיה של סופוקלס. ובכל זאת הטרגדיה היא טרגדיה אמיתית, והגיבור עוקר את עיניו לאחר שנודע לו מי הוא באמת (הדבר דומה בעיניי למי שגילה פתאום כי הוא יהודי, ואבוי – הוא לא ידע וחי בחטא עד כה).

החטא ברמה ראשונה הוא שבירת טאבו מבחינת הטבע הביולוגי. כמו שגיאה גנטית: התוצאה, פרי הבטן, אינה יכולה להתחבר עם גורמיה, מולידיה. יש בזה שיבוש אסתטי, צורני. בחברות רבות גילוי עריות אינו נחשב חטא נוראי, למשל במצרים העתיקה. אולם החברה הנאורה שבה שולט אדיפוס רואה בזה תועבה. אדיפוס למעשה שוכב עם אישה זרה לו לחלוטין, והורג איש זר לו לחלוטין. נניח לרגע מצב דמיוני שבו בן מאומץ מגלה את עובדת היותו מאומץ לאחר שנים של קיום במחיצת הוריו המאמצים בתפיסתם כהוריו לכל דבר. האם מרגע זה הוא רשאי לבעול את אימו המאמצת, כלומר להטיל ביניהם אותו מרחק של זרות שמתיר לו קשר מיני איתה? זו הרי תועבה גדולה יותר ממה שעשה אדיפוס. אבל אדיפוס נשפט לחומרה בגלל הקשר הביולוגי הגורלי בינו לבין אשתו – אימו, ובינו לבין קורבנו – אביו.

חוסר יכולתו של אדם להינתק מהמגבלות הפיזיות שלו, מהגופני־הביולוגי שבעצם קיומו כיצור חי, כבילותו לגשמי, לפיזי, המגדיר אותו, אי־היכולת להינתק מזה לקיום רוחני נעלה, לייעוד הנפשי המיוחד שלו – זוהי למעשה אחת העילות העיקריות לטרגדיה של בני האדם באשר הם. המוצא שלנו קשור אלינו לנצח והוא שחורץ את גורל חיינו וזהותנו בחברה. כל מערכת הערכים שאדיפוס ודאי גדל לאורה בבית הוריו המאמצים מתמוטטת באחת, כל זה טפל מול המעשה האחד של הריגת אביו ובעילת אימו. את זה אי אפשר למחוק ואי־הידיעה אינה פוטרת מעונש. ההגדרה של אב ואם נשארת ביולוגית בלבד, ללא שום ערך מוסף אחר כגון חינוך, קשר רגשי, גידול וטיפול מסור, דאגה ועוד ועוד. שום דבר. רק הדם קובע. וגם כיום, כעבור יותר מאלפיים שנה, ממשיכים בני אדם לחפש את מוצאם הביולוגי ולטפח את קשר הדם. אפשרות דמיונית שלפיה אדיפוס לא יגלה לעולם שאשתו היא יולדתו והאיש שהרג בכניסה לעיר הוא מולידו (ובכוונה לא אמרתי כאן אימו ואביו, כי את אלו הוא השאיר מאחוריו בעיר ילדותו שבה גדל והתבגר) מבטלת את אפשרות הטרגדיה, כי במקום שיש אי־ידיעה ושגגה והיוודעות לאמת – שם תימצא או יכולה להימצא הטרגדיה.

אז היכן היא באמת הטרגדיה? אני מנסה להבין אותה כאישה מודרנית בת המאה ה־21. כבר אמרתי שהנשמה נאלצת ללכת בעקבות הגוף כשפחה חרופה, וגורלה נחרץ בהתאם. הטרגדיה נעוצה לדעתי בחוסר האמון הגדול שגילה מולידו של אדיפוס ביכולתו להטיל מרות ומשמעת וסמכות נאורה של בית הורים על ילדו הקטן, כנגד הגורל האיום שהתבשר לו, היינו שילדו יהרוג אותו וישכב עם אשתו, כלומר עם אימו. הטרגדיה נעוצה בפחד מפני התממשותו של הגורל, בכניעה בפני הלך מחשבה שפל, במקום להיאבק בו ולהשאיר את בנו בחסותו, לגדל אותו כבנו ובכך למנוע את המעשה הטרגי הנורא; במקום להאמין במוסרי ובכוחו המגביל העוצר, בכוח רוחני ובניצחון האידאלים האנושיים הנעלים. כאן לדעתי תמצית הטרגיות.

אבל אדיפוס נשאר אדם, צלמו האנושי לא הושחת, ובהענישו את עצמו בעקירת עיניו הוא מתגדל בעיני החברה, בעיני בני אדם ואלים. הפגיעה בגוף, בראייה כסמל למקור החטא, במשמעותה המסרסת, קרי העיוורון ואי־הידיעה – זוהי התעלות הרוח מעבר למגבלות משכנה הגופני, שהן שגרמו לטעות הטרגית.

אני מתארת לי את האיש המודרני מול מצב אפשרי כזה. אולי יבחר בהתאבדות, אולי בהחלפת זהות חיצונית, ואולי אפילו בפשרה מוזרה כמעבר למקום רחוק. אבל לא באקט של הענשה עצמית כמו שעשה אדיפוס, הכאבה קיצונית, סירוס עצמי והישארות בחיים. זה נשגב. העידן שלנו איננו נשגב. אין בו מחוות כאלה.

נחזור להוריו מולידיו של אדיפוס: החטא מתחיל מהכניעה לגורל הברברי באופן פחדני ביותר, כניעת הרוח וחולשת האמונה בסדר האנושי המוסרי. הם נוטשים את אדיפוס התינוק ופותחים לו דרך אל מדרון החטא והשגגה שמהם לא יוכל לשוב.

אני תוהה אם יוקסטה האֵם הייתה שותפה בסוד הזה, אִם אכן הסכימה למעשה הרחקתו של בנה מארמון המלוכה. סביר בעיניי שהיא התנגדה נחרצות, ולאיוס האב החרד עשה זאת בלי ידיעתה, ואז התגלע בין המלך למלכה ריב גדול, ושנאה עצומה התלקחה, שנאה ופירוד שמסבירים את המהירות שבה נישאה לאיש הזר שהגיע לעירה עם התאלמנותה הפתאומית. אדיפוס הבן סוגר למעשה מעגל, ודווקא בנישואיו ליוקסטה ובהולדת ילדים איתה הוא גואל את אותה, לכאורה. מאחר שגורלו של אדיפוס נחרץ לדעת – לא לחיות באושר שאנן בבלי דעת אלא ההפך הגמור – הוא עתיד להתעלות על הוריו, להתעלות ולזכך את עצמו מהטומאה, כנגד חולשת הדעת של לאיוס, כנגד הפקרתו לזרות ולחיים כוזבים שהסתירו את האמת, שיצרו את הסוד. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיה כא 29, וכן יחזקאל יח 2). הפסוק המקראי הזה מתאים לי כאן מאוד.

סימן נוסף לגדלותו ואצילותו של אדיפוס הוא העובדה שהשאיר בחיים את שתי בנותיו־אחיותיו, אנטיגונה ואיסמנה. כלומר את נטל האימה, את האשמה, את נוראות המעשה הטרגי, הוא לוקח על עצמו, כמעט הייתי אומרת ישו יווני כזה שנוטל עליו את ייסורי העולם. אנטיגונה ואיסמנה, הפרי והעדות החיה של חטאו של אדיפוס, זוכות באהבתו בלבד. זו עוד גדלות רוח שמעלה את אדיפוס מעל מדרגת הוריו מולידיו.

מדוע נקרא תסביך המשיכה הארוטית של בן לאמו בשמו של אדיפוס? פרויד העדיף לכנות את ממצאי מחקריו של התסביך הזה בשם מן מיתולוגי יווני אף על פי שאדיפוס, לפי המסופר במחזה, שכב עם אמו יולדתו והרג את אביו מולידו מתוך נסיבות מקריות לכאורה, ולא מיניות־רומנטית, כלומר לא היה פה סיפור אהבה של איש צעיר לאשה נשואה, כגון מה שמוצאים תדיר במיני מלודרמות בנות זמננו. ובכל זאת זהו דגם יסוד מדויק. הטרגדיה היוונית אינה דרמה פסיכולוגית. בעולם המודרני החילוני הדברים מנותחים ומוסברים מתוך מבנה אישיותי של אדם, כלומר הסובייקט הוא מקור הכול, ואילו בטרגדיה היוונית ובעולמה – ההפך: הכול מתחיל ויוצא מלמעלה, מעולם של אלים וגורל טמיר, ומה שקורה לאדם הפרטי איננו פרי אישיותו, ורצונותיו אינם קובעים דבר, אלא הם לכל היותר הכרעה ובחירה בין מספר אפשרויות מוגבל. האדם הטרגי יכול רק להגיב למשהו גדול וחזק ממנו, זה כל מרווח הפעולה שניתן לו.

הניסיון שלי כאן במאמרי הקטן לקרב בין עולם קדום קלאסי לבין קריטריונים של מציאות מודרנית רחוקה בזמן הוא אולי מופרך, אבל מאתגר ומגרה, כי אדיפוס ומה שנפל בגורלו קרובים ומרגשים כל כך, הוא דמות חיה ועמוקה בהחלט, לא סמן שטוח של מקרה בלבד.

התסביך האדיפלי מתחיל להיות משמעותי ובעל עניין דרמטי כשהבן יוצא למרחקים, לא בהכרח גאוגרפיים. זוהי בעצם ההתבגרות שלו, הפיכתו מילד לגבר. הוא משתנה וחוזר, אמנם כבן – אך כזר. אלמנט הזרות הטמון בבן הקרוב, צירוף מיוחד זה, הוא הוא למעשה עיקר הבעיה האדיפלית. הילד הגדל בבית עם הוריו הוא גבר פוטנציאלי שמאיים מרגע הולדתו על הבעל בלקיחת האם־האישה לעצמו. בדרך כלל ילד שנשאר בבית וגדל בחסות הוריו אינו נעשה "אדיפוס", הוא לא יעבור את מחסום הטאבו הגדול כאדם מוסרי. זה האתגר של חברה ערכית, של הורים כמייצגים, כנושאי ערכים. אבל הסיפור בטרגדיה מגלם את הפוטנציאל הטרגי הגלום בתוך כל משפחה. בהרחקתו של הילד מראש נפתח כאמור הפתח לחטא – כלא החטא, הכרח החטא.

יחס הזרות מתגלם באקט הבעילה וההריגה. בחברה המודרנית הוא יכול למשל להתגלם בהפיכת הבן לעבריין, בהמרת דתו או שינוי דמותו ומנהגיו, בהתרחקות מדרכי הוריו. במחזה הגדול של סופוקלס יש דגם על של זרות טוטאלית שלאחר ההפקרה כאמור, הזרות המסתירה את הקשר הביולוגי – אדיפוס הוא הבן האובד שחזר. הוריו ויתרו על הקשר המחייב הזה, הקשר שעליו צריכים לקום ולהיבנות תרבות ומוסר אנושי נאור. התהום בינו לבינם היא אפשרות הטרגדיה.

 

 

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור בשנת 2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זוכת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. מאמרה זה נכתב בשנת 1979 ב"פרפרי החול" – יומניה הפואטיים, שבהם היא כותבת זיכרונות ורשמים, שירים, הערות על ספרים, סרטים ועוד. קטע אחר מיומניה פורסם בגיליון 41 של המוסך.

 

.

» במדור מסה בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "מסע אל הפניקים" מאת שמעון מרמלשטיין

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מוזיקה | זמן התפוז והזעקה לחירות

"מתיחת הקו הזאת היא שרטוט של קווי מתאר. מצב של טראומה או של יגון עמוק אינו מאפשר מעשה כזה. צריך להתעורר, בלית ברירה, מן הקיהיון." אורי הולנדר על קריסה ועל בנייה בשני אלבומים של רונה קינן

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ, 21X15 ס"מ, 2019

.

הצבעה על המקום שממנו ממשיכים

מאת אורי הולנדר

 

רבים תפסו את זמן התפוז, אלבומה החמישי והחדש של רונה קינן, כקינה על מות השמאל הישראלי, כאלבום מחאה או כנבואת זעם על חורבן החברה והמדינה. מובן שיש ממש בהאזנה כזאת – נימה זו ונושאים אלה נוכחים בשירים – אלא שמשהו באלבום ייחודי זה מסרב להתמסר לפרשנות פשוטה כזאת. זאת ועוד, משהו באלבום זועק חירות – לא פחות מייאוש, כעס או געגוע. נראה שהשוואה בין האלבום הזה ובין אלבום שדומה לו מבחינות רבות אך גם שונה ממנו בנקודה מהותית – אלבומה השלישי של קינן, שירים ליואל (2009) – תסייע בהבהרתו של עניין זה.

בין שירים ליואל ובין זמן התפוז מפריד עשור (אלבומה הרביעי של קינן, המראות ונחיתות, יצא ב-2011). הקשרים בין אלבומים אלה גלויים ואינם מוטלים בספק. מבחינה מבנית מצטיינים שניהם בהידוק מיוחד; בעבודת ליטוש, שכלול ועידון שניכרת בכל תו. לשני האלבומים גם היגיון נרטיבי ברור. שניהם מתאפיינים בהישנות הופעתן של תמות אחדות המעידות מצד אחד על יד מכוונת, יוצרת צורה, ומצד שני על איזו דחיפות או צורך רגשי דוחק, שמעצם טבעו פורע צורה. שניהם אלבומים יפהפיים, מורכבים, שגם מילותיהם וגם לחניהם הם ממיטב יצירתה של רונה קינן. ובכל זאת, למרות קווי הדמיון הברורים, דבר־מה עקרוני מפריד ביניהם.

השירים ליואל, שכזכור הדהדו פרקים ממשיים ומדומיינים מחייו של עמוס קינן, אפופי מרה שחורה. משהו בהם דחוס, חנוק ולא פעם גם שולח ידיים לחנוק. דווקא זמן התפוז, שלכאורה עוסק בזמן "המראה השחורה", הוא זמננו המפורק לרסיסים, דווקא באלבום זה שורה איזו רוח של חופש.

כשם ששירים ליואל אינו שיטוט במרחבי גן עדן ארצישראלי שהיה ואיננו עוד, גם זמן התפוז אינו שיטוט במרחב דיסטופי מתהווה – למרות אזכורי המראה השבורה, למרות שברי הצליל המתכתיים, למרות ההצהרה השבה ונשנית על מות התפוז, סמלם של הנוטעים־הלוחמים, יפי הבלורית והתואר. שני האלבומים שופכים אור על פינותיו של מרחב נפשי, שזרועותיו אמנם שלוחות אל ההוויה הלאומית – זו שהייתה וזו שהִנה – אך פועלים את פעולתם, בראש ובראשונה, פנימה.

שירים ליואל מציג תמונות של אקוויליבריום נפשי; ניסיון להעמיד מבנה יצירתי "מאוזן", ברור ומובחן, של הוויה שהמפרק, המאיים והמאיין הם דייריה הקבועים. דווקא סימני הארגון והסדר, כותרות המשנה שהוענקו לשירים, ניגון הקטעים כולם ברצף אחד – כל אלה מעידים יותר מכול לא על יצירה של דמות, יואל, אלא על פירוקה או על קריסתה של ההוויה שמאחורי דמות זו. זו התמודדות אפופת "אימה וצלמוות" עם הליכתו לאיבוד של יואל "ביער האפור", עם שקיעת התודעה, עם דעיכת החיים. וזו ודאי המועקה שהשירים ליואל אינם יכולים להשתחרר ממנה. יתר על כן, הם מנכיחים אותה פעם אחר פעם.

בזמן התפוז יואל נוכח־נעדר לפחות בשיר אחד, "זהב לבן". שיר זה ממחיש בדרכו את מקור השוני בין שני האלבומים. תל אביב של יואל, העיר שבה נולד והעיר שבה אבד ("אם תלך לשם היום/ משהו יישבר/ החלום ייראה לך אחר/ ומתל אביב של ילדותך שום דבר לא יישאר", מתוך "אם תלך לשם" בשירים ליואל), מופיעה בשיר זה "שקופה כמו פנים", אולי כמו פניו של יואל: "זהב לבן יורד עכשיו על כל הבניינים/ אני רואה את תל אביב שקופה כמעט כמו פנים/ כמו יבשת נעלמת, חלום של מישהו אחר/ אני רואה ובלית ברירה אני צריכה להתעורר// מתוך אלפי דממות דקות אני מותחת שוב את הקו/ בין אלנבי לים, בין אור ניאון לאור כוכב/ אבל אין שום דבר עצוב בעיר שטרם נבנתה/ רק נבעטה מתוך חלום של השרויים בעלטה".

מתיחת הקו הזאת היא שרטוט של קווי מתאר. זו פעולת מיפוי, סימון, זיהוי נתיב. מצב של טראומה או של יגון עמוק אינו מאפשר מעשה כזה. צריך להתעורר, בלית ברירה, מן הקיהיון. תל אביב של "זהב לבן" היא אמנם המקום שבין התהום שמתחת לפתיתי החלום שממעל ("מתחתי תהום, מעלי זהב לבן, פתיתי חלום") אבל אין בה מן המאיים. וכך גם בזמן התפוז כולו – הבעיות לא נפתרו, "הרצפה הישנה קורסת", אבל פרץ יצירה והיכולת לומר דברים כהווייתם תופסים את מקום השתיקה – שתיקה שהשירים ליואל רוויים בה עד להתפקע – והשיתוק.

אף על פי שתל אביב "נבעטה מתוך חלום", "חלום של מישהו אחר", אין ב"זהב לבן" רמז לסוריאליזם חלומי, לטשטוש או לעירוב תחומים. ההפך הוא הנכון. המבט ברור וחד: "אני רואה את תל אביב ברורה כמעט כמו חלום/ ואין שום אבן בנמצא שתהפוך ליהלום". זה אולי השחרור מתל אביב של יואל, כייצוג של סך כל חלומותיו ושאיפותיו. תל אביב היא מה שהיא. תל אביב של אבן. דווקא מתוך מבט כזה אפשר לייחל לבואה של "תל אביב של מעלה" ("קומי, קומי/ תל אביב של מעלה"), מתוך התבוננות נכוחה בכאן ובעכשיו.

.

רונה קינן, "זהב לבן", מתוך זמן התפוז

 

בהקשר זה מן הראוי להזכיר את שימושה של קינן בציטוטים בשני האלבומים. שיר כמו "אתה מתעורר" מתוך שירים ליואל כולל אזכור של "שיר של אבידן" וגם את הכתם הנשאר על הקיר באותו שיר אבידני. כן שלובים בו "העצב אין לו סוף" לז'ובים וכמה משפטים המרפררים בעדינות, מבחינת משלבם הלשוני, לזמן ישן, זמנו של יואל ("אבל קרו כבר דברים משונים מאלה"). גם המנון הלח"י יימצא באלבום זה (בסיום השיר "כשהקוצים היו קוצים") ובו הקביעה הלובשת פנים חדשות, "משורה משחרר רק המוות". זו אחת משורות השיר הלא רבות שקינן שרה באלבום זה באופן מובהק כרונה, כלומר כבתו של יואל־עמוס. וזה גם המעגל ששניהם, היא והוא, נעים בו "כמו שתי צלחות לוויין/ בחלל הבודד" ("אתה מתעורר") ואינם יכולים להיחלץ מכוח כבידתו. ציטוטים מעין אלה מעידים בשירים ליואל על מציאות שקרסה, על פיגומי מציאות שנחשפו במערומיהם, ברוח פסוקו הנודע של אליוט מ"ארץ השממה": "בשברי פסוקים אלה סמכתי את הריסותי".

גם בזמן התפוז קינן מצטטת אחרים. החל בטשרניחובסקי (שלדברי קינן שירו "זמן התמוז" שימש השראה לשם האלבום), עבור בנעמי שמר ("עצוב למות באמצע התמוז") וכלה ב"שיר לשלום". גם שברי פסוקים משירים ליואל מצוטטים בזמן התפוז. כך למשל, מול משפט זהות דוגמת "כשהקוצים היו קוצים" משירים ליואל יימצאו בזמן התפוז הקביעות "היינו אחים כשהיינו אחים" או "היינו יפים כשהיינו יפים" ("מראה שבורה"). גם תיאור אגבי כביכול של מערכת יחסים מהדהד את ריחופן של שתי צלחות הלוויין, אלא שתעוקת המסע הסביל התפוגגה: "אוריתי ועלמה פרודות כבר מזמן/ אבל יש יחסים שהם מעבר לזמן/ הן זזות סביב עצמן בתנועות עדינות/ מין ריקוד תת-עורי שרק הן מבינות" ("שקד ואגוז"). באלבום זה סרה המועקה מן המרחב המתואר וגם הציטוטים הם עדות למעשה יצירה ובנייה.

יש איזו הבטחה הגלומה במרחב של זמן התפוז. בתחילה קשה לומר מה מקורה. קל לטעות בה ולפרשה כגלגולו של הנוסטלגי, כלומר כריבוי פניה של ארץ ישראל "הישנה", "הטובה" או "היפה", שעדויותיה פזורות לאורך המילים והלחנים. אלא שהבטחה זו גלומה, בפשטות, בקולה של רונה קינן. בקול עצמו. קולה הוא חותם זהות מובהק. משהו כמעט בלתי ניתן להסבר, הקשור באיכויותיו של הקול הזה, נהפך לאותה נחמה שגם המילים מבקשות לפעמים לגעת בה – "ויש בזה נחמה" – ולאותה הבטחה למימוש אחר, טוב, יפה, פשוט, של הפוטנציאל הגלום במרחב המתואר בשירים. הקול הזה, בגלל איכותו האימננטית, אינו נבלע בקולקטיביות החברתית־לאומית שהשירים עוסקים בה במישרין או בעקיפין, אלא משמש גרעין נפשי להצמחת מיתוסים, שנעשים מטבעם חברתיים־לאומיים.

שירים ליואל נפתח בהשתהות, ב"מתיחה" קלה של האות אל"ף, שהיא תחילתה של המלה "איך" ("איך תחזור אם לא תזכור"). מי שיאזין לפתיחה זו בקונטקסט "לאומי" ישמע בה בקלות את פתיחתה המוכרת של "אין לי ארץ אחרת", הנהפכת פתאום ל"איך תחזור אם לא תזכור". זו דוגמה מייצגת למפגשי הפרטי והלאומי באלבום הזה; מפגשים טראומטיים, שמשאירים את חותמם של הסבל, רמזי האכזריות והקפיאה במקום. בזמן התפוז מנגנון אחר פועל את פעולתו. באמצעות הפניית זרקור צדדית כביכול על מוסד (ג'וז ולוז) או אדם (בני פרח) נאספות אט־אט פיסות חיים אישיות שאבדו בזמן, ויוצרות מיתוס לוקלי, שהוא תמיד גם אוניברסלי.

זמן התפוז אינו עוד קינה על מות השמאל ועל השחתתו של המפעל הציוני. לעניות דעתי, אלבום זה מעיד בראש ובראשונה על שחרור מטראומה; הטראומה שיואל לכוד בה מבחינת סיפור חייו האישי, והטראומה ש"יואל" הוא מייצגה מבחינת הסיפור הלאומי. זמן התפוז הוא שחרור ממה ש"יואל" מייצג – שחרור הכרוך באובדן, שהרי משורה משחרר רק המוות – בכלל זה גם מפניה של המדינה שבה "היינו אחים" ו"היינו יפים". "צאינה ובכינה,/ בנות ציון, לתמוז", כתב טשרניחובסקי, "לתמוז הבהיר, לתמוז כי מת!/ הימים הבאים יהיו ימי ענן,/ ימי ליקוי נשמות וסתיו בלא עת…" אם זו אכן נקודת המוצא של זמן התפוז, הרי קביעה נחרצת זו – התמוז מת – אינה סימן של אבלות או אות להתכנסות פנימה בימי "ענן" ו"ליקוי נשמות". זו הצבעה על המקום שממנו ממשיכים הלאה, ואפילו הצהרה – לא בומבסטית, עדינה – על שחרור מן המרחב שרוחו של המוות שורה בו.

השחרור הזה פרטי לחלוטין (משום שגם הטראומה פרטית), אבל סיפור החיים של שירים ליואל הוא ממילא גם סיפור לאומי, ועל כן גם הפרידה ממנו קורעת צוהר לאיזו הוויה חברתית אחרת, שאולי תאפיין את חיי המקום ביום מן הימים. עצמאותו של הקול הדובב בשני האלבומים, ויופיו של הקול הזה, הם המאפשרים להרהר באפשרות קיומה של הוויה חברתית כזאת.

רונה קינן, "למה הלכת ליער האפור", מתוך שירים ליואל

.

אורי הולנדר, משורר, מוזיקאי וחוקר תרבות. ספריו האחרונים: "המוסיקה של המהפכה: נתן זך 1955–1966" (מוסד ביאליק, 2017), "עולם על גב עולם", שירים (אפיק, 2018). רשימה פרי עטו על המשורר משה דור פורסמה בגיליון 10 של המוסך, ומסה על נסים אלוני, במלאת עשרים שנה למותו – בגיליון 28.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן