אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > מלחמת העולם השנייה > 30 בינואר 1933 – עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר - "סיפורו של גרמני"

30 בינואר 1933 – עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר - "סיפורו של גרמני"

החל משנת 1928 נקראו הבוחרים הגרמניים לקלפיות לפחות בכל שנתיים: המערכת הפוליטית סבלה מחוסר יציבות שתרמו לה המשבר הכלכלי העולמי והאבטלה ההמונית שבאה בעקבותיו, אך גם פיזור הכוח הפוליטי על מפלגות רבות שקיבלו נציגות בפרלמנט הלאומי.

 

בשנת 1932 היה המצב כה חמור, שממשלות גרמניה התפרקו פעמיים באותה שנה, דבר שהוביל לבחירות כלליות ביולי וגם בנובמבר.

 

 

כבר בבחירות הקודמות למערכות של שנת 1932 הצליחה מפלגתו של היטלר לשכנע מצביעים רבים לבחור בה, אך ביולי 1932 היא השיגה לראשונה את רוב הקולות ונכנסה לרייכסטאג כמפלגה החזקה ביותר. יחד עם צירי המפלגה הקומוניסטית (שתי המפלגות היו אנטי-דמוקרטיות), נציגי הנאצים השיגו את הרוב המוחלט בפרלמנט הכלל-גרמני, מה שמנע הקמתה של קואליציה כלשהי. בשלב זה, היטלר סירב לשתף פעולה בממשלה שלא תהיה תחת הנהגתו והנשיא פאול פון הינדנבורג עדיין לא היה מוכן למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. כך לא נותרה ברירה אלא לקיים בחירות חדשות, בנובמבר 1932.

בחירות אלה יצרו רושם שהעלייה הבלתי פוסקת של הנאצים נעצרה: בפעם הראשונה מזה שנים הם הפסידו קולות. יחד עם זאת, הם היו עדיין המפלגה החזקה ברייכסטאג. למרות ההתפתחות הזו עדיין לא הייתה אפשרות ריאלית להקים קואליציה יציבה. הנשיא מינה את הגנרל הפרוסי קורט פון שלייכר לקנצלר גרמניה, שניסה לבנות ממשלה בשיתוף כוחות מתונים מהמחנות הפוליטיים השונים, כולל הענף המתון של מפלגת הנאצים. פון שלייכר קיווה לפצל את הנאצים בדרך זו, אך הניסיון כשל וב-28 בינואר 1933 נאלץ הקנצלר האחרון לפני היטלר להתפטר מתפקידו. יומיים לאחר מכן, הנשיא פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, אם כי רוב תיקי הממשלה עדיין היו בידיים של מפלגות אחרות. אולם, היטלר ואנשיו ידעו להשתלט על כל הזירות הפוליטיות, הן בדרך פוליטית והן בדרכים אלימות. חודשים ספורים לאחר מכן, הנאצים כבר החזיקו בכל הכוח הפוליטי והמדיני – כמעט ללא התנגדות מצד העם הגרמני, שרובו לא בחר בנאצים בבחירות. ​

 

בערב ה-30 בינואר, שורות אין-סופיות של נאצים במדיהם ולפידים בידיהם צעדו דרך שער ברנדנבורג, על מנת לחגוג את ה"ניצחון". יש דיווחים שהצייר היהודי הנודע מקס ליברמן, שגר בבניין צמוד לשער ברנדנבורג, העיר למראה שנגלה לעיניו: "מרוב שרוצים להקיא, אי-אפשר לאכול כל מה שצריך".


 


 

 

על תהליך עליית הנאצים לשלטון בפרט ועל ההתפתחויות בגרמניה באותם ימים בכלל, דיווח הפובליציסט הגרמני סבסטיאן הפנר (1999-1907). הפנר היה סטודנט למשפטים בסביבות שנת 1933 והתנגד לנאצים ולסגנונם הפוליטי הברברי. בשנת 1938 היגר הפנר לאנגליה והחל שם בכתיבה פוליטית-היסטורית על גרמניה ועל ההיסטוריה בת זמנו. הוא חיבר שורה של ספרים ואף כתב עבור עיתון גרמני אנטי-פשיסטי שהופיע באנגליה. את חיבורו הראשון בנושא, שנקרא היום "סיפור של גרמני" (1939) הפנר לא סיים ולא פרסם במהלך חייו. הוא ראה אור רק בשנת 2000, לאחר מותו של המחבר. בחיבור זה, שתורגם לשפות שונות ואף לעברית, הפנר מתאר את ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בגרמניה בין השנים 1933-1914 מזווית אישית ויומיומית. וכך הוא כתב על ההתרחשויות החל מ-1933, לאחר התחזקות מעמדם הפוליטי של הנאצים:

 

החזות השלווה של חיים נורמליים נותרה כמעט ללא שינוי. בתי הקולנוע והתיאטראות היו מלאים; גם בתי-הקפה. בגנים ובאולמות רקדו הצעירים זוגות-זוגות, ברחובות שוטטו המטיילים, ועל החופים היו שהשתזפו בשמש. הנאצים עשו בכך שימוש נרחב: "בואו וראו את ארצנו השלווה והרגועה. בואו וראו כמה טוב כאן, אפילו ליהודים." את תחושת הטירוף, את הפחד והמתח, את מצב הרוח של "אכול ושתה כי מחר נמות" לא ניתן היה כמובן לראות. [מהמהדורה העברית של ספרו, חרגול הוצאה לאור, תל אביב 2002, תרגומה של שולמית וולקוב, עמ' 104]

 

על תהליך עליית הנאצים לשלטון ועל השינויים הפוליטיים הוא כתב:

 

 מהי מהפכה?

משפטנים יגידו: מהפכה היא שינוי החוקה באמצעים שאינם מוסדרים בה עצמה. אם נקבל הגדרה זו, כי אז לא התרחש "מהפכה" נאצית כלל במארס 1933. הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה. [במהדורה העברית של ספרו, עמ' 84]

 

קריאת ספרו של הפנר מרתקת ומצמררת בעת ובעונה אחת: הדיווחים על השתלטות האלימות הפוליטית, החרם על בתי עסק יהודיים ב-1 באפריל ועל חדירתו האטית של הרעל הפשיסטי לחלקים נרחבים של האוכלוסייה הכללית. חיבורו של הפנר מוכיח שאפשר היה לדעת לאן פנתה גרמניה החל בשנת 1933: מי שרצה לראות, ראה.