"הסכם ההעברה" והחרם על מוצרים גרמניים

החל מאביב 1933 הופיעו בארץ כרזות נגד רכישת מוצרים גרמניים. ארגונים יהודיים פנו בכרזות וכרוזים אלו לציבור לוותר על קניית מוצרים מגרמניה, וזאת במטרה לפגוע בכלכלה הגרמנית ובדרך זו בכוחם של הנאצים, שעלו לשלטון זמן קצר קודם לכן. החרם החל בעקבות החרם שהנאצים ארגנו ב-1 באפריל 1933 נגד עסקים יהודיים בגרמניה. בעקבות כך, קראו ארגונים יהודיים במדינות שונות להחרים מוצרים גרמניים שניתן היה לרכוש ברחבי העולם ואף בארץ ישראל. כשלעצמו, החרם בארץ בוודאי לא השפיע רבות על כלכלת גרמניה, אך הפעילות המשותפת של ארגונים יהודיים בארצות שונות, ובכלל זה בארצות הברית, הביאה תוצאות, אם כי היא לא השפיעה על המדיניות הנאצית כלפי יהודי גרמניה.

באותם ימים, מוצרים גרמניים נחשבו לאיכותיים במיוחד. גרמניה הייתה כבר אז ארץ מתועשת מאוד, ומוצריה שווקו בכל העולם. יבואנים ומשווקים בארץ ישראל ביקשו למכור את המוצרים ממפעלים גרמניים, ופרסמו את המוצרים במודעות ובכרזות, חלקן בעברית וחלקן בעברית ובגרמנית. מומחיותם של מפעלים גרמניים בייצור מכונות ומוצרים טכניים הבטיחה למוצרים הללו הצלחה רבה, גם בארץ ישראל של שנות ה-30, כאשר ענפים רבים בתעשייה המקומית רק התחילו להתפתח. אולם, היו גם מוצרים גרמניים אחרים שנמכרו בחנויות בארץ, ביניהם תרופות מחברת BAYER או ציוד צילום תוצרת AGFA, שגם הם קודמו בעיתונים ובפרסומים אחרים (לדוגמה בתוכניות לחגיגות פורים בתל אביב).
 

בעקבות הקריאות לחרם – בעיקר מצד המחנה הרוויזיוניסטי – נקלעו מנהיגי היישוב לדילמה קשה. ב-25 באוגוסט 1933 נחתם עם ממשלת גרמניה הנאצית "הסכם ההעברה". לשני הצדדים היה עניין רב בהסכם. באמצעותו קיוותה הממשלה הנאצית למנוע חרם עולמי כבד יותר על מוצרים גרמניים; בשנים אלו ראשי הנאצים היו עדיין בדעה שיש לתמוך בהגירת יהודי גרמניה "מרצונם" כדי לפתור את מה שכינו "בעיית היהודים". לעומת זאת, הצד היהודי קיווה שההסכם יאפשר ליהודי גרמניה שרצו לעלות ארצה להביא אתם חלק משמעותי יותר של רכושם. משנת 1931, בעקבות משבר הכלכלה העולמי, מי שהיגרו מגרמניה אולצו לשלם מיסים גבוהים מאוד עבור העברת רכושם לחוץ לארץ, דבר שהיה עדיין בתוקף בתחילת תקופת הנאצים. במסגרת ההסכם, ליהודי גרמניה התאפשרה דרך להעברת רכוש לארץ ישראל: לשם עלייתם היו צריכים העולים להציג לרשויות בארץ הון בגובה של 1,000 לירות לפחות. את הסכום הזה יכלו להפקיד בחשבון בנק בגרמניה, ועם הכסף נקנו מוצרים גרמניים לייצוא לארץ ישראל. בארץ מכרו היבואנים את המוצרים הגרמניים, ושילמו את הכסף לחשבון בנק שממנו הוחזר לעולים בארץ חלק ניכר מכספם. מעריכים שעשרות אלפי עולים מגרמניה השתמשו בדרך זו כדי להציל את רכושם הכספי מרשות המיסים הגרמנית הנאצית. מובן מאליו שההסכם והתוצאה שנבעה ממנו – ייבוא מוצרים גרמניים לארץ בשעה שהוטל עליהם חרם – עוררו ויכוח סוער. מצד אחד, קמה התנגדות גדולה להסכם ההעברה, אך מצד אחר היו גם קולות של תמיכה, למשל מצד ארגון עולי גרמניה, שחשש לפגוע באפשרות להעברת ההון של יהודים גרמניים שטרם עלו.


 


הפעילות הציבורית בענייני החרם נמשכה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, וגם הסכם ההעברה נותר על כנו במהלך השנים הללו. מעריכים כי כ-140 מיליון מארק גרמני הועברו בדרך זו לארץ ישראל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. מהבחינה הכלכלית, הסכם ההעברה היה מוצלח מאוד הן מבחינת עולי גרמניה והן לכלכלה הארץ-ישראלית. מי שניהל את המשא ומתן מטעם הצד היהודי היה חיים ארלוזורוב, אך הוא נרצח עוד לפני חתימת ההסכם בתל אביב. נסיבות הרצח והמניעים לו אינם ברורים לגמרי עד היום, אך קיימת אפשרות שהמניע היה קשור לתפקידו של ארלוזורוב במגעים עם הצד הגרמני-נאצי.