התערוכה "אמנות מנוונת", 1937

כריכת החוברת לתערוכה "אמנות מנוונת"

אין זה סוד שתפיסת האמנות של הנאצים הייתה מנוגדת למוסכמות ולהלכי הרוח שהיו מקובלים בקרב אנשי האמנות המובילים ערב התקופה הנאצית. עם עלייתם לשלטון בשנת 1933 ניתנה לנאצים הזדמנות ליישם את גישתם, שהעלתה על נס את מה שהם כינו "אמנות גרמנית". הנאצים התנגדו לאמנים אוונגרדיסטים ובוודאי לאלו שלא היו מגרמניה ופעלו מחוץ לה. השליטים החדשים תמכו באמנים ילידי גרמניה שהתאימו את סגנונם לדרישות הרשמיות שנקבעו על ידי נאצים מובילים, ובראש וראשונה על ידי אדולף היטלר ועל ידי שר ההסברה, יוזף גבלס. באמנות החזותית הם העדיפו את הסגנון הריאליסטי, שלעתים היה אף מונומנטלי. באדריכלות סגנון זה מצא ביטוי בבנייה אפורה וקרה, שיצרה מרחבים ענקיים שתוכננו עבור המון אנונימי. דוגמאות של אדריכלות זו ניתן למצוא בכמה ערים בגרמניה, כגון ברלין, נירנברג, וויימר, מינכן ואחרות.
 
 
 

 


לעומת זאת, כל יצירת האמנות שלא התאימה להגדרות הנאצים, הוכרזה כ"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אמנות שלדעתם של שליטי גרמניה בין 1945-1933 לא הייתה אמנות אלא קשקוש, מעשה של לעג לעם הגרמני.

 

במוקד עמדו בעיקר אמנים מודרניים וכן זרמים שלמים באמנות המודרנית, כמו אקספרסיוניזם, דאדא, וכן התאגדויות של אמנים דוגמת "הגשר" (Die Brücke), "הפרש הכחול" (Der blaue Reiter) ואחרות. אמנים רבים שיצרו ופעלו בסגנונות אלה הוחרמו, ונאסר עליהם להמשיך בעבודתם האמנותית. פקידים נאציים "טיהרו" את המוזיאונים, פיטרו מנהלים רבים – ביניהם כמובן את כל היהודים – וכן את מי שלא הסכימו לכיוון החדש. הנאצים שדדו את המחסנים, ולקחו מהם אלפי יצירות אמנות מודרנית קלאסית. חלק קטן נבחר לתערוכה בשם "אמנות מנוונת", שפתחה את שעריה ב-19 ביולי 1937 בעיר מינכן. אולם, רוב היצירות האחרות נמכרו לקונים מחוץ לגרמניה או נעלמו. במעשה זה יצרו הנאצים לקונה כואבת בתיעוד האמנות המודרנית במוזיאונים הגרמניים, שבמקרים רבים לא התמלאה עד היום. בין האמנים שנפגעו מהחרמת יצירותיהם והאיסור ליצור היו שמות גדולים שלפני 1933 היו מוערכים מאוד במוזיאונים רבים בגרמניה – והיום זוכים להערכה בעולם כולו: מקס בקמן, אמיל נולדה, קרל שמיט-רוטלוף, ארנסט לודוויג קירשנר, מרק שגאל, פאול קלֵה, ליונל פיינינגר, וסילי קנדינסקי, גיאורג מוכה, אוסקר שלמר (חמשתם היו מרצים בבאוהאוס) אוסקר קוקושקה, פרנץ מארק ואחרים.


הנאצים רצו להשמיץ את האמנות המודרנית ולשכנע את הציבור בגרמניה שזאת אינה אמנות נכונה ואמתית. לשם כך הכינו את התערוכה המפורסמת במינכן, שבמהלך חמישה חודשים משכה בערך שני מיליון מבקרים. חלק מהמבקרים בוודאי בא כדי להיפרד לתמיד מהיצירות החשובות, אך יש דיווחים שרוב המבקרים דווקא הסכימו עם הדעות של הנאצים והתלוננו על מה שבעיניהם לא הייתה אמנות וכן על כך שסכומים גדולים שולמו לרכישת היצירות לפני שנת 1933. בתערוכה הוצגו 600 יצירות מאת 112 אמנים, ביניהם רק ששה יהודים. במקביל פתחו הנאצים את התערוכה של האמנות הרשמית, את "תערוכת האמנות הגרמנית הגדולה", גם היא במינכן, שבה ביקרו כ-600,000 מתעניינים, מספר שהוא פחות משליש ממספר המבקרים בתערוכת "האמנות המנוונת".


 

רפרודוקציות של תמונות עם רמזים "גזעיים"

תמונות ופסלים "יהודיים"


לאחר סגירת התערוכה במינכן בנובמבר 1937, היא נדדה ב-12 ערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה עד שנת 1941. בכל פעם שינו את הרכב היצירות שהוצגו ואף הפיקו חומר תעמולתי כמו כרזות וגם חוברת (שממנה יש עותק באוספי הספרייה הלאומית), הכול במטרה להחריף את האפקט בקרב המבקרים בתערוכה. המגמה בטקסטים של החוברת ברורה מאוד: מחבריה הדגישו שהאמנות לפני עליית הנאצים לשלטון הגיעה לפרק האחרון בתולדותיה, והיא רקובה, מעוותת ומושפעת מהבולשביזם וכמובן – מיהודים. באופן אבסורדי "סייעו" הנאצים בדרך הקטגוריות שלהם להגדיר את הקנון של האמנות המודרנית הקלאסית, שלאחר שנת 1945 שבה לכבוש את מקומה המוערך גם במוזיאונים בגרמניה.