אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > מלחמת העולם השנייה > ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו ב-20 ביולי 1944

ההתנגדות הגרמנית להיטלר וניסיון ההתנקשות בו ב-20 ביולי 1944

חוברת מאת וולפגנג מילר אודות ההפיכה, 1947​חוברת מאת קרל שטרלין, 1952​

 

בבחירות הכלליות האחרונות בגרמניה במרץ 1933 הצביעו כ-44 אחוזים מכלל המצביעים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. פרוש הדבר שלמרות התמיכה החזקה בבחירות הללו, שבהן מפלגות אחרות דוכאו על ידי הנאצים עוד קודם לכן, רוב הגרמנים לא הצביעו להיטלר. עקרונית, מצב זה היה יכול לתת סיבה לקוות כי חלקים ניכרים של האוכלוסייה יתחילו, בשלב מסוים, לפעול נגד המשטר האכזרי שהם לא רצו בו. ואולם בכל מהלך שנות שלטונם של הנאצים, בין השנים 1933 ו-1945, ההתנגדות לדיקטטורה הנוראה נותרה בממדים קטנים מאוד ומעולם לא הביאה לתוצאות של ממש. האדישות של חלקים ניכרים מתושבי גרמניה, יחד עם הצייתנות המושרשת לרשויות והתקווה לשיפור ברמת החיים, הובילו לכך שכמעט לא היו אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם בפעולות התנגדות למשטר. מחקרים חדשים מציינים שלא יותר מ-7,000 אנשים נקטו צעדים פעילים נגד הדיקטטורה הנאצית בשנים הללו. בעולם המחקר מדברים בסרקזם מסוים על "ההתנגדות ללא עם".

 


פעילי ההתנגדות באו מכל פלחי האוכלוסייה בגרמניה: קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, פועלים, סטודנטים (קבוצת "הוורד הלבן" במינכן ובהמבורג), אנשי הבורגנות ואנשי אצולה ("מעגל קרייזאו"), יהודים (קבוצת הרברט באום), נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, יחידים וקבוצות, נשים וגברים. אחדים מהם מוכרים יחסית, כמו למשל גיאורג אלזר (1945-1903), נגר מדרום גרמניה, שכבר בשלב מוקדם זיהה את מטרותיהם של הנאצים ולא השלים עם המציאות. הוא הכין פצצה במרתף הבירה האהוב על היטלר במינכן, שם, בכל שנה ב-8 בנובמבר, נשא המנהיג הנאצי דברי זיכרון לניסיון ההפיכה משנת 1923. הפצצה של אלזר התפוצצה בזמן המתוכנן ב-8 בנובמבר 1939, אך היטלר – נגד כל הציפיות – עזב את המקום כרבע שעה לפני המועד. ניסיון כושל זה היה רק אחד ברצף אירועים דומים. אך היטלר ועוזריו שרדו את כולם כמעט ללא פגע.


הקבוצה היהודית של הרברט באום (1942-1912) פעלה מתוך אידיאולוגיה קומוניסטית וביצעה ב-1942 התקפה על תערוכה תעמולתית בברלין בשם "גן העדן הסובייטי", ששמה ללעג את הקומוניזם בברית המועצות. קבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" חיברה עלונים עם אינפורמציה אנטי-פשיסטית ובשנים 1943-1942 שלחה אותם לאנשים פרטיים וגם חילקה אותם באוניברסיטת מינכן. במרבית המקרים, אנשים שקיבלו את העלונים הביאו אותם למשטרה. התנהלות דומה מתועדת גם ברומן הנודע "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, שסיפורו מבוסס על מקרה התנגדות אמיתי של זוג פועלים בברלין, שהניחו גלויות עם טקסטים אנטי-פשיסטיים, אלא שכמעט כל הגלויות נמסרו למשטרה על ידי האזרחים הנאמנים. היום מעריכים שההצלחה הגדולה של הגסטפו (המשטרה הסודית של הנאצים) בדיכוי כמעט כל פעולות ההתנגדות לא נבעה מיעילותה, אלא מהנכונות האדיבה של רוב אזרחי גרמניה לדווח על דעות ועל מעשים שלא התאימו לאידיאולוגיה הנאצית.


 

פעולת ההתנגדות המורכבת ביותר הייתה זו של קציני הוורמכט ושל נציגי הבורגנות הליברלית ("מעגל קרייזאו" ואחרים), שמטרתה הייתה לרצוח את היטלר ולעצור את המנהיגים המובילים של הנאצים כדי להפסיק את המלחמה. אחדים מהם התנגדו מאז ומתמיד למשטרו של היטלר, אך רובם התעוררו סופית רק לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בסטלינגרד בינואר-פברואר 1943 ולאחר תבוסות נוספות בהמשך. ההבנה שאת המלחמה הזו כבר אי אפשר לסיים בניצחון, הובילה אנשי צבא רבים לשינוי כיוון ולפעולה באורח שנגד את שבועתם כחיילים נאמנים לגרמניה ולאדולף היטלר, וזאת בימים שבהם שבועה כזאת הייתה התחייבות רצינית ביותר. במוקד הקשר לביצוע ההתקפה וההפיכה המתוכננות היו לודוויג בק, גנרל לשעבר (שהתפטר מתפקיד הרמטכ"ל עוד לפני פרוץ המלחמה בשל התנגדותו למטרותיה), קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג לשעבר, שהיה פוליטיקאי ליברלי-שמרני, הגנרל פרידריך אולבריכט, האלוף משנה רוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והגנרל הנינג פון טרסקו. שם תכנית ההפיכה היה "מבצע וולקיריה". ​

מחקר ישראלי על תנועת ה-20 ביולי מאת דני אורבך, 2009 
לספר בקטלוג הספרייה

 


לאחר מספר ניסיונות כושלים להחביא פצצה צמוד להיטלר, נעשה מאמץ נוסף ב-20 ביולי 1944. לתאריך זה נקבע דיון גדול להערכת המצב הצבאי באחד ממרכזי הפיקוד של היטלר בפרוסיה המזרחית. לדיון הוזמן גם הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והוא הביא אתו פצצה שהוטמנה בתיק מסמכים. בשל פציעה קשה שהוא עבר במלחמה, הייתה לשטאופנברג רק יד אחת וכך לא הצליח להפעיל כראוי את מנגנון ההצתה של הפצצה. בנוסף, אחד הנוכחים בדיון הזיז את התיק וכך הרחיק אותו מהיטלר. הפיצוץ הרג ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה באורח קשה, אבל היטלר נפצע רק פציעות קלות ויצא מחדר ההתכנסות חי ושלם. ההודעות על הפיגוע נפוצו במהרה ברחבי גרמניה ובעיקר החדשות שה"פיהרר" ניצל ולא נהרג. כך נכשלה התכנית כולה, כיוון שחלק מהקצינים שלא היו משוכנעים לגמרי באשר לתמיכתם בהפיכה חזרו בהם מיד עם קבלת הידיעה שהיטלר עדיין חי. עוד בערב של אותו היום הוצאו להורג בברלין קצינים אחדים, ביניהם לודוויג בק ושטאופנברג, אחרים נעצרו ונחקרו על ידי האס-אס ועל ידי הגסטפו. נגדם נערכו משפטי ראווה שנוהלו על ידי השופט הפנאטי רולנד פרוייזלר. יותר מ-200 איש הוצאו להורג, רבים מהם אף בשבועות האחרונים של "הרייך השלישי", ביניהם כמעט 50 קצינים בכירים ביותר, דיפלומטים, פוליטיקאים ואחרים. ניסיון ההתנקשות זכה לתשומת לב רבה בגרמניה ומחוץ לה והיה אחד הסימנים לסופה הקרב של הדיקטטורה הנאצית.

 


 

כתבה על נסיון ההתנקשות בעיתון דבר, 23 ביולי 1944

 


מיד לאחר סיום המלחמה התחדשו הדיונים הציבוריים באשר למשמעות ניסיון ההפיכה, על אודות החובה האזרחית לפעול נגד משטר רודני ועל השאלה האם הקצינים היו בוגדים או גיבורים. המעטים מביניהם ששרדו את החקירה, את העינויים ואת המשפטים, פעלו והפיצו את גרסתם על האירועים, בעל פה ובכתב. דוגמה אחת היא החוברת של האלוף משנה לשעבר וולפגנג מילר, שבה תיאר כבר בשנת 1947 את הדברים שהוא חווה לפני ה-20 ביולי 1944 ואחריו. מילר השתדל לפעול נגד תופעה חוזרת (שהתקיימה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה), כאשר כוחות שמרניים האשימו בתבוסה את מי שהתנגדו למשטר ולמלחמה. מכאן הכותרת של חיבורו: "נגד שקר 'דקירה בגב' חדש". דוגמה נוספת הוא החיבור של קרל שטרלין, ראש העיר שטוטגרט בכל תקופת הנאצים ומי שהיה חבר במפלגה הנאצית, שלקראת הסוף הבחין במצב הקשה של גרמניה והשתתף בניסיון ההפיכה, אך עשה זאת בזהירות ובשולי ההתארגנות. לחיבור שלו נתן את הכותרת "בוגדים או פטריוטים?". בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים בשפות שונות על אודות ההתנגדות, הקבוצות השונות בה ובעיקר על אנשי ה-20 ביולי 1944. כיום כבר אין דיון סביב השאלה האם האנשים האלה היו "בוגדים" או גיבורים, אך עדיין נשאלת השאלה מדוע אנשים מעטים כל-כך התנגדו למשטר ומדוע רבים מהם חיכו עד לרגע שבו היה ברור ששלטון הנאצים ניצב צעד אחד לפני התהום והמלחמה כבר אבודה.