אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > רפובליקת ויימר > חוקת רפובליקת ויימר ו"אביה" הוגו פרויס

חוקת רפובליקת ויימר ו"אביה" הוגו פרויס

הוגו פרויסהתמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמהפכה בנובמבר של שנת 1918 יצרו מצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שמתאימה למשטר הדמוקרטי ושמונעת כל כוח פוליטי ממעמד האצולה.


אסיפת העם הגרמנית אשר התכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לנסח חוקה חדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחותם הייתה במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים אחדים, עד שהחוקה החדשה אושרה על ידי אסיפת העם בוויימר ב-11 באוגוסט 1919. חבר מתמיד בוועדה זו ומי שבמשך חודשים אחדים אף שימש יושב ראש הוועדה, היה המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860). תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר כה גדולה, שעד היום הוא נחשב ל"אביה".

פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאושר על ידי צירי אסיפת העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. יחד עם חידושים רבים אחרים הציע פרויס בנוסח שהכין, בין היתר, חלוקה פנימית חדשה של גרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, ביניהן הגדולה מכולן, פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה, כיוון שרעיון זה קרם אור וגידים במציאות הפוליטית שלאחר שנת 1945, עם ייסודן של מדינות גרמניה החדשות.


הוגו פרויס נולד בברלין, בן למשפחת סוחרים, למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. הוא החליט להקדיש את עצמו למחקר אקדמי והצטרף כ"מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד הלא נוח הזה במשך 15 שנה, כיוון שלא נתנו ליהודים מעמד של פרופסור בלי שיסכימו להתנצר לשם כך. כלל זה אמנם לא היה קיים על פי החוק, אך הוא נותר על כנו בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק עם הקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס תקן של פרופסור למשפטים באותו מוסד.

 

משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 הוא היה בין המייסדים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד מותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, אך שימש גם שר הפנים הראשון של רפובליקת ויימר. מתפקיד זה התפטר במחאה על כך שגרמניה חתמה על הסכמי ורסיי. בהסכמים הללו גרמניה ויתרה על ריבונותה באזורים מסוימים והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקידו כשר גרמה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, טקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.


בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום) הם לקחו את החוקה של רפובליקת ויימר כבסיס לעבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך גם נעשו תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אפילו מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה. יש לזכור שבסופו של הדבר, היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה, דבר שהנאצים ניצלו לאינטרסים שלהם.