אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > רפובליקת ויימר > "הטמפלרים" בארץ ומקומם בחברה המקומית

"הטמפלרים" בארץ ומקומם בחברה המקומית

 

בית המלון של משפחת פאסט ליד שער יפו בירושלים, תחילת המאה ה-20

באמצע המאה ה-19 החליטו מספר משפחות פרוטסטנטיות בדרום-מערב גרמניה לייסד קבוצה דתית נפרדת מהפרוטסטנטיות הלותרנית. הם ראו את עצמם כ"לְבֵנים" המרכיבות את בית המקדש הרעיוני של חיים משותפים לפי עקרונות הנצרות. עבור הטמפלרים ישו אינו מוגדר כבן אלוהים אלא כמורה דתי וכדוגמה ומופת לחיים של יושר.

 

החל בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19, בדקה קבוצה זו, תחת הנהגתו של כריסטוף הופמן, את האפשרות לחיות לא רק לפי האידאל הרוחני-דתי בתוך גבולות גרמניה, אלא לעשות זאת בקרבה למקומו של בית המקדש היהודי: בירושלים. הם בחרו לעשות זאת כיוון שכנוצרים הם ראו את עצמם כ"עם ישראל החדש". בשנת 1868 הגיעו לחופי הארץ המתיישבים הראשונים מקרב אנשי הקבוצה. הם רכשו אדמות באזור חיפה והקימו שם את מושבתם הראשונה, שפיזית קיימת עד היום (והיא "המושבה הגרמנית" בחיפה). במהלך השנים באו מתיישבים נוספים והקימו מספר ישובים ביפו (1869), בשרונה הקרובה (1871), בירושלים (1873) ובהמשך אף בווילהלמה (1902, היום: בני עטרות) וכן בבית לחם הגלילית (1906). יחד עם היישובים האלה צמחו גם מוסדות דתיים, חינוכיים וכן בתי עסק מסוגים שונים. בשנת 1878 חיו ביישוביהם של הטמפלרים כ-850 נפש, בשנת 1884 המתיישבים הטמפלרים בארץ ישראל כבר מנו 1,300, ובערב מלחמת העולם הראשונה הגיעה אוכלוסיית הטמפלרים המקומית לשיא: כ-2,000 איש.

קטלוג נסיעות של סוכנות הנסיעות שהייתה חלק מחברת הרכבות והספינות הסודניות, 1929


הטמפלרים עסקו בחקלאות (גידול פירות הדר וגפנים), הקימו מפעלים קטנים (תעשיית ברזל וייצור כלי עבודה), הפעילו הוצאה לאור, הקימו בתי מלון, הוציאו לאור עיתון ("משמר בית המקדש" – Warte des Tempels) וכן היה להם בנק, שנטל חלק בהסכם ההעברה החל בשנת 1933. בניית כבישים ראויים בין היישובים השונים הייתה משמעותית ביותר עבור קיום מפעלם של הטמפלרים. ישיבתם ופעילותם של הטמפלרים הגרמניים בארץ היו אפוא חשובות ביותר בפיתוחה הכלכלי, החקלאי והתעשייתי, וזאת שנים רבות לפני ההשפעה הממשית של הציונות. בתחומים רבים היו אלו הטמפלרים שהחלו בפעילות בתחומים בסיסיים שהיו חשובים לבניית הארץ. 

עם סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר הכוחות הבריטיים כבשו את הארץ, גורשו תושבי המושבות הטמפלריות מהיישובים הדרומיים אל מחנה סמוך לקהיר במצרים. חלק מהם גורש משם לגרמניה, ואילו אחרים המשיכו לחיות במחנה זה עד שנת 1920, אך לאחר מכן הורשו לחזור לבתיהם. במהלך תקופת המנדט התפתחו יחסים טובים בין הטמפלרים ובין רשויות המנדט, ואף בינם לבין האוכלוסייה המקומית – יהודים וערבים. 
משמאל: קטלוג נסיעות של סוכנות הנסיעות שהייתה חלק מחברת הרכבות והספינות הסודניות, 1929.
לסוכנות היה משרד בירושלים, מנוהל על ידי משפחת פאסט, שהיה ממוקם ליד שער יפו. 

 


אחת ההוכחות לקשרי עסקים בין יהודים וטמפלרים בארץ הוא המכתב המוצג כאן. מדובר במכתב המלצה מטעם מנכ"ל בנק הטמפלרים, כריסטוף הופמן, עבור התעשיין היהודי שאול לוי. הופמן כתב את ההמלצה מנקודת המבט שלו כמנכ"ל בנק חשוב בארץ באותם ימים. במכתב הוא מאשר שהוא מכיר את לוי מזה 25 שנה כאיש עסקים הגון, מכובד וסולידי. שאול לוי הפעיל עסק בתחומי הברזל, עם שלוחות ביפו ובירושלים. ההמלצה מאת הופמן מאפשרת לנו להניח ששאול לוי ניהל את כספי העסק שלו דרך הבנק הגרמני בארץ, אשר רכש לעצמו שם של מוסד אמין. 


 

מכתב המלצה מאת מנכ"ל בנק הטמפלרים, כריסטוף הופמן, עבור התעשיין שאול לוי, 1926



כידוע, לא כל הגרמנים במושבות הטמפלרים היו מעוניינים להמשיך להיות אזרחים נאמנים בארץ ישראל המנדטורית. אחדים מהם הקימו שלוחה של המפלגה הנאצית, ומספר לא מבוטל מקרב המתיישבים הגרמניים בארץ הצטרפו אליה. מובן שמהלך זה לא התקבל בעין יפה בקרב יהודי ארץ ישראל. מצדן, הרשויות הבריטיות לא היו מודאגות ביותר – עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. מספטמבר 1939 הפכו הטמפלרים ל"אזרחים עוינים" בשל האזרחות הגרמנית שרובם החזיקו בה – וגם בשל הדעות הפוליטיות של אחדים מהם. כתוצאה מכך, רוכזו משפחות טמפלרים במספר יישובים שלהם, ואחדים מבני הקבוצה גורשו לאוסטרליה. האחרונים עזבו את הארץ בשנת 1948, עם קום המדינה. כיום קיימים עדיין מבנים רבים שהטמפלרים הגרמנים הקימו. במקרים מסוימים הפכו המושבות הטמפלריות לשכונות יוקרה, כפי שקרה בחיפה ובירושלים. ולאחרונה בולט המקרה של שרונה בתל אביב, מושבה טמפלרית שהפכה לשכונה תל-אביבית וכעת עברה שיקום והפכה למוקד של בילוי ופנאי.


 

התקנון לאגודת מגדלי הגפנים הגרמנית ווילהלמה-שרונה, 1920תקנון חברת הטמפלרים משנת 1935