האינפלציה בגרמניה 1923-1919

​אינפלציה היא אובדן הערך של המטבע הלאומי, הכרוכה בעלייה של מחירי המוצרים בשוק הלאומי עקב התייקרות הייבוא. אינפלציה מתונה קיימת בכל הכלכלות החופשיות המודרניות, ואינה נחשבת לתופעה מדאיגה – כל עוד היא נשארת בשיעורים נמוכים. אולם, אם עקב סיבות פוליטיות או כלכליות ממדי האינפלציה חורגים מגבולות הנסבל עד כדי פגיעה ממשית ברמת החיים של אזרחים רבים, מקבלת תופעה זו תכונות של אסון כלכלי-חברתי ובעקבותיו אף פוליטי – כאשר העם מתחיל לחפש אחרי האחראיים לקריסת הכלכלה.

האינפלציה הגדולה בתולדות בגרמניה אירעה בעיקר בין השנים 1923-1919, אך היא החלה למעשה כבר בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה העלו ממשלות גרמניה את היצע הכסף על מנת לכסות את העלויות הגבוהות – תחילה של המלחמה עצמה, ולאחר מכן של הפיצויים הכבדים שבעלות הברית הטילו על גרמניה בהסכמי ורסאי. אמצעי אחד להגדלת היצע הכסף היה הנפקת אגרות המלחמה, שנקנו על ידי אזרחים רבים. בה בעת הוחלט לנתק את הקשר בין המארק הגרמני לערך הזהב, קשר שהיה קיים בזמנו ברוב המדינות המפותחות. כך נפתח פער גדל והולך בין השווי של המטבע שהתבסס על זהב (מארק הזהב, שאכן היה בשימוש עד סוף ימי הקיסרות בגרמניה) ובין זה של שטרות הכסף, שאותם ניתן היה להדפיס בכמויות כמעט בלתי מוגבלות. הצפת השוק בכסף מודפס הורידה את ערכו במהירות רבה, כך שהמחירים עלו ללא פרופורציה ואילו השכר הריאלי של השכירים ירד בצורה חדה. יחד עם זאת, הלוואות וחובות איבדו את שווים באותה מידה. זאת בדיוק הייתה המטרה של ממשלת גרמניה לאחר סיום המלחמה: להקטין את עול הפיצויים ולהפגין את חולשת כלכלתה של המדינה בפני בעלות הברית.

 


 


מצב זה הקשה על חיי היומיום של רוב האזרחים. עליית המחירים בה נתקל הצרכן לא הייתה מותאמת לעלייה בשכר השכירים. כיוון שהשכר עלה בשיעור מתון יותר, היה קשה יותר לעמוד במחירים הגבוהים. בימי תשלום השכר מיהרו השכירים להגיע לחנויות לפני פרסום שער החליפין של המארק מול הדולר, שהיה בדרך כלל נמוך עוד יותר ממה שהיה מספר ימים קודם כן. המחירים עלו לסכומים אבסורדיים: בסוף תקופת ההיפר-אינפלציה, בסתיו 1923, עלתה כיכר לחם מיליארדים רבים, ומשלוח גלויה אחת ממינכן לפראג דרש בולים בשווי של 36 מיליארד מארק (ראו בתמונה למעלה). במצב זה הבנק המרכזי הפסיק להשקיע בעיצוב השטרות ובהדפסתם הנראה: כיוון שלא היה כדאי לזייף את השטרות, ויתרו על כל הסממנים הגראפיים שהיו אמורים להקשות על זייפנות, ואף הדפיסו את השטרות רק על צד אחד של הנייר. לעיתים קרובות הדפיסו סכום גדול יותר ממה שהופיע במקור על שטרות קיימים, שאפילו לא הגיעו למחזור. יש תמונות שמראות ילדים שחתכו עפיפונים מגיליונות דפוס ועליהם שטרות שלא היה בהם צורך.


בנובמבר 1923 הגיעה האינפלציה לשיא: דולר אחד היה שווה ל-4.2 ביליון (4,200 מיליארד) מארק גרמני! לכולם היה ברור שהמגמה אינה יכולה להימשך. שינוי בממשלת גרמניה הביא לסיום האינפלציה, לאחר שהיא השיגה את אחת המטרות העיקריות: הקטנת החובות שהכבידו על קופות גרמניה. מה-15 בנובמבר 1923 החליפו את המטבע: במקום המארק על נייר ללא שווי הציג הבנק הגרמני המרכזי את המארק החדש (Rentenmark). בזירה הבינלאומית הגיעה ממשלת גרמניה להבנה עם בעלות הברית במסגרת "תכנית דוז" (Dawes Plan) ולפיה הותאמו הפיצויים של גרמניה ליכולת הכלכלית שלה. בעקבות זאת התאוששה כלכלת גרמניה במהלך השנים הבאות, אך מיליוני אזרחים איבדו את הונם, שהיה מופקד בתכניות חיסכון.

 


 


המוצג שלנו מראה שטר בשווי של 50 מיליון מארק. שטר זה הונפק ביולי 1923, חודשים  אחדים לפני שיא האינפלציה. לפי מצבו הפיזי, בשטר נעשה שימוש רב. הוא חלק של אוסף אמצעי התשלום במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. במקור, הצד האחורי של השטר הושאר ריק, אך בדוגמה שלנו נוספה לו הדפסה בלתי-רשמית על ידי גורם לאומני-אנטישמי. כמו ברגעי משבר רבים בהיסטוריה, גם בתקופת האינפלציה חיפשו את מי להאשים בהתחסלות ההון הפרטי: האנטישמים היו משוכנעים ש"היהודים העשירים" נושאים בכל האחריות.


 

התרגום של השורות בחרוזים:

 

"כמו הפטרייה והחזזית על גזע האלון

כך מתרבה היהודי על גזע האדם.

במקום שבו היהודים חיים בטוב

שולט העוני ברוב."