אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > רפובליקת ויימר > אדריכלות ב"סגנון הבינלאומי" (באוהאוס) בארץ ישראל

אדריכלות ב"סגנון הבינלאומי" (באוהאוס) בארץ ישראל

בנייני מגורים בתל אביב, רחוב פרישמן, שנות ה-30 (מחלקת הארכיונים, TMA 5249)

כאשר האדריכל וולטר גרופיוס הקים ב-1919 בעיר ויימר בגרמניה את בית הספר לאומנויות בשם "באוהאוס" (Bauhaus), היו לו – סביר להניח – תכניות גדולות, אך מובן שאי-אפשר היה לצפות עד כמה המסורת שנולדה עם הקמת בית הספר הזה תשנה את פני העולם באדריכלות ובעיצוב מוצרים שימושיים רבים. מה שהתחיל כרעיון חדש – הכשרת בעלי מלאכה ואמנים בשילוב מרחיק לכת בין תיאוריה ומעשה – הפך לקונספציה רווחת בעולם, והיא מתבססת על עיקרון של שילוב עיצוב פשוט עם פונקציונליות גבוהה. למרות שבית ספר זה פעל רק במהלך 14 שנה והכשיר כמה מאות בוגרים בלבד, הוא נחשב עד היום לערש של האוונגרד באמנות המודרנית החופשית והמיושמת.

 


למרות שבבאוהאוס לימדו מגוון רחב של אומנויות ומלאכה, המוקד תמיד היה באדריכלות, לא רק בגלל המקצוע של מייסד המוסד ומנהלה במהלך תשע שנים, וולטר גרופיוס. לפי דעתו, כל המיומנויות של האמנים היו צריכות להתמקד בבנייה כביטוי מקיף לכלל האמנויות. גרופיוס הצליח לגייס לסגל בית הספר אמנים אוונגרדיסטים מהשורה הראשונה: פאול קלה, ווסילי קנדינסקי, ליונל פיינינגר, אוסקר שלמר, מרסל ברויאר, לסלו מוהולי-נוג' ואחרים.

 

האווירה המודרנית והאוונגרדיסטית בבאוהאוס הייתה בסופו של דבר לא מתאימה לאווירה השמרנית למדי בעיר ויימר, כך שהמוסד עבר לעיר דסאו, כמה עשרות קילומטרים צפונה מוויימר. שם הקים וולטר גרופיוס את הבניין המפורסם של הבאוהאוס ואת שורת בתי המרצים (Meisterhäuser), שקיימים עד היום ונחשבים לפנינים באדריכלות בסגנון זה, שנודע גם כסגנון הבינלאומי. עיצוב המבנים היה קשור לרעיונות האמנותיים של בית הספר, וקבע סטנדרטים שניתן למצוא בבניית מבנים רבים עד היום.

 

עקב ההשפעה הצומחת של הנאצים במועצת העיר דסאו החל מ-1932, בית הספר עבר בפעם השנייה וקבע את משכנו האחרון בברלין, עד סגירתו הסופית ב-1933. מנהלו האחרון היה האדריכל המפורסם לודוויג מיס פן דר רוהה (Ludwig Mies van der Rohe). עד סגירת הבאוהאוס, בוגריו הצליחו להפיץ את רעיונותיו בקרב קהל האדריכלים והאמנים המודרניים, כך שסגנון העיצוב המוכר הועתק אפילו על ידי אדריכלים שמעולם לא למדו במוסד זה. הנאצים התנגדו הן לרעיונותיו של הבאוהאוס והן לאווירה הבינלאומית, כך שסגירתו של המוסד ב-1933 הייתה ההשלכה המצופה בעקבות השינויים הפוליטיים. מרצים, סטודנטים ובוגרי בית הספר ברחו למדינות אחרות, והוסיפו בדרך זו להפיץ את התפיסות המודרניות של הבאוהאוס בעולם.

 


 

שכונת רחביה בירושלים בהקמה (מחלקת הארכיונים, TM 8° 791)


השם "באוהאוס" נפוץ במהירות גם מעבר לגבולות אירופה, כך שבין הסטודנטים היו לא מעט אזרחי מדינות אחרות, ובהם גם סטודנטים מארץ ישראל. בנוסף לארבעת האדריכלים הארצישראליים שלמדו בבאוהאוס (שלמה ברנשטיין, מוניו גיתאי-ווינראוב, שמואל מסטצ'קין ואריה שרון) הגיעו (או חזרו) לכאן עוד מספר לא מבוטל של בוגרי הבאוהאוס או של אדריכלים ואומנים שהושפעו ממנו: אריך מנדלסון, ריכרד קאופמן, ג'ניה אוורבוך, מרדכי ארדון, יצחק רפפורט ואחרים. עם פעילותם של אמנים אלה, ובעיקר של האדריכלים שביניהם, נוצר סגנון בנייה אופייני שאותו ניתן לפגוש עד היום בערים ואף בקיבוצים בארץ. הביטוי החזק ביותר מצא סגנון זה ב"עיר הלבנה" בתל אביב. בעיר זו קיימת הקבוצה הגדולה ביותר של בנייני הסגנון הבינלאומי בעולם: כ-4,000 מבנים שונים ניתן למצוא היום בתל אביב, לדוגמה סביב רחוב דיזנגוף, רחוב ביאליק ושדרות רוטשילד. אנסמבל זה הוכרז ב-2003 לאחד מאתרי המורשת של האנושות (UNESCO).


גם בערים אחרות קיימים מבנים בסגנון בנייה זה, כך למשל בירושלים (שכונת רחביה, בית החולים הדסה בהר הצופים, ווילה שוקן, בית המעלות ואחרים) ובחיפה. שכונת רחביה תוכננה על ידי האדריכל הגרמני-יהודי ריכרד קאופמן, שהיה אחראי – בין היתר – גם לתכנון "העיר הלבנה" בתל אביב ושל הקיבוץ נהלל. שמואל מסטצ'קין עיצב את פניהם של קיבוצים רבים, בעיקר של חדרי האוכל בהם, כגון בקיבוץ נען, משמר העמק, מזרע, יד מרדכי ועוד. השפעת הסגנון הבינלאומי על האדריכלות בארץ הייתה כה גדולה, שאפילו עד ימינו אנו מתכננים ובונים מבנים שמתאפיינים בסימנים מובהקים מרפרטואר הסגנון הבינלאומי.


 

הר הצופים ובית החולים הדסה בזמן הקמתו, 1938​שכונת רחביה בירושלים, מבט על וילה שוקן, 1938

תצלום: זולטן קלוגר, מחלקת הארכיונים, TMA 507.2​