אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > חלוקת גרמניה > מעבר ל"מסך הברזל": גרמניה המזרחית ונפילת החומה

מעבר ל"מסך הברזל": גרמניה המזרחית ונפילת החומה


הצגה עצמית ומגמתית של מזרח גרמניה להפצה בחוץ לארץ, 1986

ספר על מאורעות נובמבר 1989, הכולל טקסטים בשלוש שפות, פורסם בברלין 1990
הצגה עצמית ומגמתית של מזרח גרמניה להפצה בחוץ לארץ, 1986​ ספר על מאורעות נובמבר 1989, הכולל טקסטים בשלוש שפות. פורסם בברלין 1990​
בעקבות ניצחון בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה חולקה המדינה, וב-7 באוקטובר 1949 נוסדה באזור הכיבוש הסובייטי מדינה עצמאית בשם "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית". שבועות אחדים קודם לכן הקימו את הרפובליקה הפדרלית במערבה של גרמניה. תחילה רק מספר קטן של מדינות בעולם הכירו במדינה המזרח גרמנית, שמנתה כ-17 מיליון תושבים. מובן שהמדינות שהכירו בה היו בעיקר כאלו שהיו תחת הפיקוח הישיר של הממשלה הסובייטית במוסקבה. על אף שבאופן רשמי הרפובליקה המזרח גרמנית חרתה על דגלה (ובשמה) את השאיפה לדמוקרטיה, הייתה זו דמוקרטיה מוגבלת מאוד; מעמדה השולט של המפלגה הסוציאליסטית-קומוניסטית לא עמד כלל לדיון. כוח צבאי סובייטי שהוצב על אדמתה ומנה בין 350,000 וחצי מיליון חיילים, לא היה רק הכוח הצבאי המערבי ביותר של ברית המועצות באירופה, אלא גם אמצעי לחץ לשימור הסטטוס קוו: הכוח הצבאי הסובייטי במדינה נועד להבטיח את נאמנותה לגוש הקומוניסטי (עד התפרקותו בשנת 1989). כוח הצבא הסובייטי פעל במלוא עצמתו בימי המרד של אזרחי מזרח גרמניה נגד המשטר הקומוניסטי ביוני 1953, מרד שלאחריו השתרר במדינה שקט מתוח שנשמר ביד ברזל.

ביטוי נוסף לחוסר שביעות הרצון של אזרחים רבים מהדיקטטורה בחלקה המזרחי של גרמניה היה הבריחה ההמונית למערב, שהתרחשה עד אמצע חודש אוגוסט 1961. בפעולה פתאומית – אך לא לגמרי בהפתעה – הקימו כוחות משטרה וצבא חומה סביב ברלין המערבית ובאזור הגבול בין שני חלקי גרמניה, וזאת במטרה למנוע את המשך בריחתם של אזרחים ממזרח למערב. גבול זה היה גם קו התפר בין שני הגושים הפוליטיים הגדולים, דבר שהוביל לריכוז גדול של כוחות צבאיים בשני הצדדים של "מסך הברזל", כולל כלי נשק גרעיניים רוסיים ואמריקאים.


לאחר בניית החומה הייתה אוכלוסיית מזרח גרמניה לכודה בארצה. נסיעות לחוץ לארץ התאפשרו רק למדינות הגוש הקומוניסטי. רבים לא השלימו עם המצב וניסו לברוח מעבר לחומה. היו כאלה שהצליחו בכך, אך יותר מ-200 בני אדם שילמו בחייהם על הניסיון לצאת לחופשי. ההנהגה הפוליטית פעלה לפי ההנחיות של המנהיגים הקומוניסטיים בברית המועצות, וניסתה בכל דרך אפשרית לכוון את האזרחים לאהדה כלפי האידיאולוגיה מבית המדרש הרוסי-סובייטי. כלי התקשורת פעלו תחת צנזורה, ועל כן הספרות וכל סוגי הפרסום חויבו להישמע לקו המנחה של מפלגת השלטון. מתנגדי המשטר היו במוקד הפעילות של המשטרה החשאית, ה"שטאזי", שניהלה ארכיונים עצומים שכללו (ועדיין כוללים) מידע על מיליוני אזרחים.

 

לפי האידיאולוגיה הרשמית, תושביה של הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית חיו על פי עקרונות ההומניזם, ולכן ממילא לא היה מקום להתעסקות עם העבר האפל של גרמניה כולה עד שנת 1945. לפי דעתם של המנהיגים הקומוניסטיים, כל הנאצים הישנים והחדשים חיו במערב גרמניה, ואילו המהות הסוציאליסטית-קומוניסטית של גרמניה המזרחית פטרה את החברה המזרח-גרמנית מכל התעסקות ואחריות לפשעי הנאצים. אמנם בנרטיב ההיסטורי הרשמי הוזכרו הקרבנות היהודיים, אך הם תפסו את המקום השני בלבד אחרי הקרבנות הקומוניסטיים. ככל הנראה, קונסטרוקציה זו של ההיסטוריה התקבלה על ידי חלקים ניכרים של האוכלוסייה, מכיוון שהיא חסכה מהם את מסע הייסורים של קבלת האחריות לשואה ושל ההכרה במעשים שנעשו על ידי גרמנים, שרבים מהם חיו גם במזרחה של גרמניה. מכאן נבעה גם ההסתייגות המוחלטת של ההנהגה הפוליטית ממגעים עם ארגונים יהודיים או עם מדינת ישראל כמעט עד לסופהּ של המדינה המזרח גרמנית, בשנים 1990-1989. ​ ​​ ​חוברת הכוללת את הנאומים שנישאו במהלך הטקס בפרלמנט המזרח-גרמני ב-9 בנובמבר 1988
חוברת הכוללת את הנאומים שנישאו במהלך הטקס בפרלמנט המזרח-גרמני ב-9 בנובמבר 1988​


הרגיעה הפוליטית העולמית בשנות ה-70 של המאה הקודמת והמדיניות החדשה כלפי המזרח של ממשלת מערב גרמניה באותה עת גרמו להתרככות מסוימת במזרח גרמניה. מדינות רבות הכירו בה רשמית, המשטר הקומוניסט ויתר על הסטליניזם האדוק וניסה לשפר את רמת החיים של תושבי המדינה. למדיניות חברתית זו היה מחיר גבוה, שהכלכלה הקומוניסטית המתוכננת לא הייתה מסוגלת לעמוד בו לאורך זמן. כוחה של כלכלת מזרח גרמניה – אחת החזקות בגוש הקומוניסטי, אך חלשה בהשוואה למדינות המערב – ירד מאוד, והאזרחים לא יכלו לקנות הרבה תמורת הכסף שהרוויחו.

 

קשרים פרטיים למקורות אספקה של מוצרים נדירים היו חשובים מאוד לרוב תושביה של גרמניה המזרחית. מצב זה עמד בסטירה לתמונה האידיאולוגית של החברה הקומוניסטית, שהייתה לכאורה עליונה מאלו הקפיטליסטיוֹת. ואולם, מיליוני אזרחי מזרח גרמניה היו חשופים לשידורי טלוויזיה ורדיו מערב-גרמניים, והתרשמו במידה גוברת מן המצב הריאלי, שהיה הפוך לחלוטין מהמציאות שהם הכירו בארצם. במצב זה נקטה ההנהגה הפוליטית בצעדים אופורטוניסטיים. אחד מהם היה ההתקרבות הפתאומית לנושאים יהודיים. בנובמבר 1988 ערך הפרלמנט המזרח-גרמני (שהיה למעשה גוף נטול כוח) טקס זיכרון ל"ליל הבדולח" ואף הקים מכון מחקר להיסטוריה יהודית, ה"צנטרום יודאיקום", בבניין בית הכנסת החדש בברלין. דרך "הערוץ היהודי" קיוו המנהיגים ליצור קשר טוב יותר עם הממשל האמריקני – וכך להשיג הקלות כלכליות.

 

 תכנית הטקס בפרלמנט המזרח-גרמני, בגרמנית ובעברית קלוקלת

תכנית הטקס בפרלמנט המזרח-גרמני, בגרמנית ובעברית קלוקלת


החל משנות ה-80 של המאה ה-20 נוסדו קבוצות דיסידנטיות על ידי אזרחים ספקניים, בעיקר סביב קהילות כנסייתיות פרוטסטנטיות. המשטרה החשאית ניסתה לחדור למעגלים אלה ולהאט את התפשטותם, אך במחצית השנייה של העשור ההתפתחות כבר הייתה בלתי-הפיכה. עוד ועוד אזרחים הגישו בקשות רשמיות לעזוב את המדינה, אחרים ניסו לברוח דרך מדינות הגוש הקומוניסטי, ובסתיו 1989 התכנסו מאות אלפים להפגנות לא אלימות נגד המשטר. ההנהגה הפוליטית, שהייתה מורכבת בעיקר מאנשי מנגנון קשישים שלא הבינו את שינויי הזמן, לא מצאה תשובות הולמות לדרישות המפגינים, ובחודש אוקטובר 1989 קרסה הממשלה הקומוניסטית תחת לחץ ההפגנות. הפעם, בניגוד לשנת 1953, ההנהגה במוסקבה תחת מיכאל גורבצ'וב, שקידם את השינוי בשיטה הקומוניסטית (פרסטרויקה), לא התערבה.


בזרם המאורעות, פתיחת הגבולות בערב 9 בנובמבר 1989 הייתה כמעט בלתי-נמנעת. במהלך מסיבת עיתונאים על נושאים אחרים הכריז מנהיג קומוניסטי אחד באופן מאולתר על ההחלטה לאפשר לאזרחים לנסוע לרחבי העולם ללא הגבלה. בעקבות זאת התקהלו אלפי אזרחים מול מעברי הגבול בברלין ודרשו את פתיחתם. לבסוף נכנעו חיילי משמר הגבול ופתחו את השערים למערב. פתיחת הגבולות שינתה את הדינמיקה של "המהפכה השקטה": מ-9 בנובמבר, מספר גובר של מפגינים הפסיקו לתבוע שינויים חברתיים במזרח גרמניה: כעת הם דרשו את איחודה עם הרפובליקה הפדרלית. ואכן, האיחוד הושג לאחר דיונים עם בעלות הברית לשעבר (ארצות הברית, ברית המועצות, אנגליה וצרפת), ב-3 באוקטובר 1990.