שירי אריך קסטנר בעברית, 1965

קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת

​במשך עשרות שנים, הסופר הגרמני אריך קסטנר (1974-1899) היה אחד הסופרים המוכרים בשפה הגרמנית בישראל. תהילתו הבינלאומית – ספרי הילדים שלו תורגמו ליותר מ-40 שפות – הגיעה גם לישראל. ספריו "אורה הכפולה", "פצפונת ואנטון", "35 במאי" ואחרים הלהיבו את קהל הקוראים העברי, צעירים ומבוגרים כאחד. עקב הרגישות לכל נושא הקשור לגרמניה, ברוב התרגומים המוקדמים לעברית הוחלפו הן שמות הדמויות והן שמות המקומות. מקומות בגרמניה הועתקו ממקומם, או זכו לכינויים עבריים שהרחיקו אותם מן המציאות הגיאוגרפית. רק התרגומים החדשים מאת מיכאל דק חזרו לשמות ולמקומות המקוריים.

בימי רפובליקת ויימר עבד אריך קסטנר כעיתונאי ואף כתב שירים ופרוזה (לדוגמה, הרומן בפרגמנטים, "פביאן"). יצירותיו הועלו על המוקד בשנת 1933, כאשר הנאצים שרפו ספרים רבים שלא היו לפי טעמם או שמחבריהם היו יהודים. למרות המצב הפוליטי, קסטנר נשאר בגרמניה בכל שנות "הרייך השלישי", אך פרסם את ספריו אך ורק בשווייץ. הנאצים עצרו אותו מספר פעמים, ובשנת 1943 אסרו על כל פרסום שלו, אפילו מחוץ לגבולות גרמניה. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב הסופר לכתוב בעיתונים, והמשיך לחבר ספרי ילדים (כגון "אורה הכפולה" משנת 1949). קסטנר אהד את הרעיון הציוני, ואף ביקר מספר פעמים במדינת ישראל. ספריו תורגמו לעברית כבר החל משנות ה-30 של המאה הקודמת.

הצד הקדמי של גלויה מאת קסטנר לסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל

אולם, יצירתו של אריך קסטנר אינה מוגבלת לספרי ילדים ולמספר ספרי פרוזה. קסטנר כתב גם שירה, ובה פנה לקהל רחב בתקווה שיקרא את שיריו לא רק בזמנים מיוחדים, אלא באופן יומיומי. דוגמה לכך הם "שירים לרפואה", שקסטנר פרסם בשנת 1936 (אצל המו"ל השווייצרי "אטריום" בציריך). בקובץ רצה קסטנר לתת לקוראיו שירים מתאימים למצבי רוח קיצוניים שונים, שניתן לטפל בהם, על פי המשורר, באמצעות הומור, כעס, אדישות, אירוניה, התבוננות והגזמה. קסטנר ראה בשירים הללו "תרופות בית הומיאופתיות", והוסיף מעין מדריך לשימוש, שמסביר אילו שירים יש לקרוא באיזה מצב. כאן, הקורא פוגש במונחים כמו זקנה, בדידות, עצלנות, חוסר רגשיות, מחלות, חלומות ועוד. אוסף שירים זה היה פופולרי מאוד, ואף זכה לתרגום חלקי לעברית במהדורה יפה בשנת 1965, אך ללא "הנחיותיו" של המשורר. מהדורה זו יצא לאור בהוצאה האמנותית "עקד". שירי קסטנר תורגמו על ידי יהודה אופן, וביניהם שולבו ציורים מאת חיים נהור. יונה קולמן עיצב גופן מיוחד לטקסט של השירים, והספרים הודפסו על נייר יוצא דופן בצבע חום בהיר.

ייתכן שאך מקרה הוא שהתרגום הזה ראה אור בשנת 1965, השנה שבה כוננו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, אך גם קיימת האפשרות שבחירה זו של שירי אריך קסטנר האהוד בישראל ביקשה לקרב את קהל הקוראים הישראלי לפן נוסף של ספרות גרמנית, ובמקרה זה לשירה מלאת אירוניה והומור, שיש בה גם לא מעט חשיבה עמוקה.

כריכת התרגום העברי לשירי קסטנר ועמוד השער של אוסף השירים במקור הגרמני

משפט אושוויץ הראשון בגרמניה, 1965-1963

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים

​​​ליד העיירה הקטנה אושוויץ (Oświęcim) בפולין הקים ה-SS החל בשנת 1940 מחנה ריכוז ענק, ולידו אף מחנה השמדה, אושוויץ-בירקנאו. הנאצים פיתחו במחנה זה שיטה להשמדה המונית בתאי גז, שפעלה ביעילות תעשייתית חסרת רחמים. מעריכים שיותר ממיליון בני אדם נרצחו במחנה זה או מתו מעבודות כפייה קשות במסגרת פעולתו. אלפי אנשי SS שירתו באושוויץ ולקחו חלק ברצח קולקטיבי שהתרחש במחנה במהלך כמעט חמש שנים, עד יום שחרורו על ידי הצבא הסובייטי ב-27 בינואר 1945. זהו התאריך שנקבע ליום הזיכרון לקורבנות השואה בגרמניה בשנת 1996 (לפני כן לא היה יום כזה), ומשנת 2005 – 60 שנה לאחר השחרור – הפך 27 בינואר ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה.

כתבה על מהלך משפט אושוויץ בעיתון "חירות", 9 בפברואר 1964

יותר מ-8,000 אנשי SS פעלו במחנה הריכוז הגדול ביותר: קבוצה זו הייתה אמורה להיות במוקד תשומת לבם של תובעים ושל בתי משפט לאחר מלחמת העולם השנייה. כל עוד גרמניה לא הייתה מדינה ריבונית, כלומר עד שנת 1949, המוסדות המשפטיים של בעלות הברית השתדלו להעמיד לדין פושעים שלקחו חלק בתכנון ההשמדה ובביצועה. המאמצים האלה מצאו ביטוי במשפטי נירנברג מיד לאחר סיום המלחמה.

המפקד הראשון של אושוויץ היה רודולף פרנץ הס, שנידון למוות על ידי בית משפט פולני בשנת 1947 ונתלה בשטח מחנה אושוויץ באותה השנה. עד אז הוא היה אחד האחראים הראשיים הבודדים מאנשי ה-SS באושוויץ שהובאו בפני בית משפט.

לאחר הקמתן של שתי מדינות גרמניה, הטיפול המשפטי בפשעי השואה לא עמד במוקד תשומת הלב של הרשויות המשפטיות בפרט או של הציבור בכלל. האידאולוגיה במזרח גרמניה הכתיבה שעל פי ההגדרה של המדינה כאנטי-פשיסטית מעצם מהותה, אין צורך לקחת אחריות על המעשים של הנאצים, כיוון שאלה התרכזו בחלק המערבי של גרמניה. במערב גרמניה חזרו חלק מאנשי האליטה המשפטית והכלכלית לתפקידיהם הקודמים ודאגו שנושאי השואה וההתנהגות הבלתי-אנושית לא יעלו לדיון הציבורי. על פי רוב, האזרחים של שתי המדינות קיבלו את הגישה הזאת ללא ערעור. מעבר לכך, רוב האזרחים היו עסוקים בשיקום הארץ ההרוסה ובהתמודדות עם חיי היומיום. פה ושם התנהלו משפטים בודדים נגד נאצים מובילים ונגד אנשי ה-SS, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, רוב הציבור היה בדעה שיש למתוח קו על תקופת שלטון הנאצים ולא לגעת בה עוד. אולם, לא כולם היו בדעה זו. בין המתנגדים להלך הרוח הכללי היו משפטנים אחדים בעיר פרנקפורט, בעיקר במשרדו של התובע הכללי של מדינת הסן, פריץ באואר (1968-1903).

קטלוג לתערוכה על התובע הכללי במדינת הסן, פריץ באואר, 2014

בשנת 1959 הגיש אסיר לשעבר באושוויץ תלונה נגד אחד מאנשי ה-SS במחנה, אדם בשם ווילהלם בוגר. האסיר לשעבר זיהה את בוגר ברחובות העיר שטוטגרט. בה בעת, הגיש עיתונאי בפרנקפורט מסמכים לתובע הכללי במדינת הסן. מסמכים אלה דיווחו על מעשיהם של הנאצים באושוויץ, והזכירו שמות של נאצים שרצחו אסירים ואף את שמותיהם של הנרצחים עצמם.

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים.

התובע הכללי פריץ באואר, שהיה ממוצא יהודי אך לא הגדיר את עצמו כאדם מאמין (הוא היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית), קידם את החקירות והעביר אותן לתובעים צעירים שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. במשך ארבע שנים, אספו התובעים הללו מסמכים, ראיות ועדויות ואף נסמכו על שיתוף הפעולה עם ועדת אושוויץ הבינלאומית (ארגון אסירי המחנה לשעבר), ובעיקר עם יושב ראש הארגון דאז, הרמן לנגביין. במהלך החקירה זיהו התובעים 20 פושעים שפעלו באושוויץ, ביניהם המפקד האחרון של המחנה, ריכרד בר, ועוזר המפקד, רוברט מולקה. בר נפטר במהלך מעצרו, כך שבסופו של הדבר הועמדו לדין 19 אנשים. במהלך המשפט העידו 360 עדים ממדינות שונות ואף נערכו נסיעות למקום המחנה באושוויץ, על מנת לברר את טענות של הנאשמים והעדים במקום עצמו. המשפט התנהל החל בשנת 1963 ועד שנת 1965 ומשך את תשומת הלב של אמצעי התקשורת ושל הציבור בגרמניה ומחוץ לה. על 17 נאשמים נגזרו עונשים; שישה מהם נידונו למאסר עולם ו-11 נוספים נדונו לעונשי מאסר של עד 14 שנה.

​בעקבות המשפט התקיימו משפטי המשך נוספים, כולם נגד מספר קטן יותר של נאשמים. בסך הכול, בכל משפטי אושוויץ בגרמניה הועמדו לדין 60 נאשמים בלבד: 60 מתוך יותר מ-8,000. לעומת זאת, בפולין מספר העומדים לדין הגיע ליותר מ-600 נאשמים. ואולם, בסך הכול לא יותר מעשרה אחוז של שומרי המחנה באושוויץ נאלצו לעמוד בפני בית משפט. מספר זה ממחיש שההתמודדות עם הנושא לא הגיעה להיקף מספק, ובוודאי לא בגרמניה. יחד עם זאת, משפטי אושוויץ לא היו כישלון מוחלט. דרך העדויות והדיווחים בתקשורת גרמנים רבים התמודדו בפעם הראשונה עם המציאות המרה בימי ה"רייך השלישי", ועשו זאת מהפרספקטיבה של קורבנות הנאצים. יחד עם הדיונים על מקרים של אנטישמיות (כמו חילול בית הכנסת בעיר קלן ב-1959) והמשפט נגד אדולף אייכמן, משפטי אושוויץ בפרנקפורט היוו סימני דרך לקראת התמודדות ציבורית עם העבר של גרמניה ועם חובתה המוסרית כלפי הקורבנות.

אחד הביטויים להתעניינות הקיימת בנושא, התעניינות אשר גוברת גם היום, הוא מספרם הרב של ספרים שיצאו לאור החל משנת 1965, אשר עוסקים בהיבטים שונים של משפטי אושוויץ. בין הספרים הללו אפשר למצוא ניתוחים של העדויות, מידע על גורלם של הנרדפים, חומרים המתעדים את המשפטים, פרסום של מקורות וגם קטלוג מקיף על דמותו של פריץ באואר.

רשמים של עדת ראייה במשפט אושוויץ הראשון בצורת מכתבים, 1967
דוקומנטציה למשפט אושוויץ מאת הרמן לנגביין, 1965
החלק הראשון של פרסום מקורות חשובים למשפט אושוויץ, 2013
מונוגרפיה באנגלית על משפט אושוויץ הראשון, 2010

מדוע הוצנע המפגש ההיסטורי בין מרטין בובר ומרטין היידגר?

במשך יותר מיובל שנים הייתה חבויה בארכיונו של מרדכי מרטין בובר סדרת תצלומים בתוך מעטפה, שעליה נכתב: "בלתי מזוהים". האם היד שכתבה את הדברים, ובחרה לגנוז את התצלומים הללו עשתה זאת במכוון, מתוך חשש לביטוי הוויזואלי, להוכחה החד-משמעית והברורה ביותר למפגש הידידותי בין בובר לבין מרטין היידגר? ומדוע בכלל היה אותו מפגש לעובדה שיש להצניעה, אולי אפילו לעטוף אותה בערפל של אי-ודאות?

תמונה של משתתפי המפגש, מקדימה באמצע: בובר והיידגר

דמותו של מרטין היידגר (1976-1889) מגדולי הפילוסופים והוגי הדעות במאה העשרים, הייתה שנויה במחלוקת לאחר מלחמת העולם השנייה. היידגר היה הבולט מבין אנשי הרוח הגרמנים הרבים אשר שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי בימי הרייך השלישי או, לכל הפחות, הזדהו עמו ולא נקטו כל עמדה כנגדו. כהוגה דעות מקורי וחשוב, אשר הציב את הוויית האדם במרכז הגותו וראה באנושות את הגורם העליון לכל הדברים, השפיע היידגר באופן ניכר על הוגים יהודים בני זמנו, בעיקר מקרב יהודי גרמניה. היידגר עצמו היה תלמידו המובהק של הפילוסוף היהודי-גרמני אדמונד הוסרל, מייסד הפילוסופיה הפנומנולוגית. עם פרישתו של הוסרל בשנת 1928, נבחר היידגר למלא את מקומו באוניברסיטת פרייבורג. את ספרו החשוב ביותר של היידגר, "הוויה וזמן" (Sein und Zeit), אשר ראה אור בשנת 1927, הוא הקדיש בהערצה למורו אדמונד הוסרל, על אף שלמעשה בספר זה הוא יצא כנגד חלק מהנחות היסוד של הוסרל עצמו, והיו שראו בהקדשה זו מפתח לקשר העמוק והמורכב שבין שני דורות של פילוסופים.

בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, קיבל היידגר את הופעתם בברכה. חודשים אחדים לאחר שתפס היטלר את השלטון במדינה, הצטרף היידגר באופן רשמי כחבר במפלגה הנציונל-סוציאליסטית, וכאות הוקרה על צעד זה, הוא מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג, תפקיד שממנו התפטר בתום שנת כהונה אחת בלבד.

במשך אותה שנה, נקט היידגר בצעדים שונים שנועדו לְרָצות את השלטון, ובהם גם מעשי התנכלות שונים לעמיתיו היהודים, על רקע גזעני.

אחד מן המעשים הסמליים בגינם הוקע היידגר והושחרה דמותו כמשתף פעולה עם הנאציזם היה הוראה על שלילת כל זכויותיו של מורהו הישיש הוסרל כפרופסור אמריטוס באוניברסיטת פרייבורג, בשל מוצאו היהודי (זאת, על אף שהוסרל עצמו התנצר). במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", אשר ראתה אור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל, כנראה בלחץ המוציאים לאור. חנה ארנדט, אשר הייתה לאחת מתלמידותיו הידועות ביותר של היידגר ועל יחסיה האינטימיים עִמו נכתב כבר רבות, טענה כי בהתנכלות קשה זו של התלמיד כלפי רבו, קירב היידגר את קיצו של הוסרל ואף גרם, באופן עקיף, למותו.

יחסו הבעייתי של היידגר להיטלר ולנאציזם בא לידי ביטוי מובהק עוד יותר כאשר חלחל גם אל תוך הגותו הפילוסופית. קטעים מנאום שנשא באוניברסיטת פרייבורג ובו הצדיק את עליונותו של שלטון היטלר והרייך השלישי, שולבו על ידו בספרו "מבוא למטאפיזיקה" (Einführung in die Metaphysik) שראה אור בשנת 1935.

לאחר מלחמת העולם השנייה היידגר היה כמצורע. הניסיונות לנקות את שמו, אפילו מצד תלמידים יהודים כחנה ארנדט, הביאו דווקא לתוצאה הפוכה. הגותו, כמו גם אישיותו, הייתה מוקצית מחמת מיאוס בקרב רבים בגרמניה ומחוץ לה. הקשר בינו ובין מרטין בובר לאחר השואה נראה, אפוא, כבלתי אפשרי, גם בעבור אדם ליברלי כבובר, אשר הקדים רבים ביחסו הסלחני כלפי גרמניה והגרמנים. בביוגרפיה של מרטין בובר מאת מוריס פרידמן, הוא מצטט דברים שכתב לו בובר, לפיהם "היידגר האדם הוא הרבה יותר לטעמי מאשר כתביו". במקום אחר, צוטט בובר כאומר כי כל מה שהיה לו לומר בגנותו של היידגר כבר נכתב על ידו בזמן ההתרחשות, ועל כן אין טעם לשוב ולדוש בדברים שחלפו ועברו מן העולם. ואולם, בובר מעולם לא התייחס להיידגר בכתביו או בדברים שאמר בפומבי. גם היידגר עצמו, למרבה הפליאה, העיד באחד מן הראיונות שהעניק לתקשורת המערב-גרמנית, כי שמו של בובר היה מוכר לו "משמיעה בלבד", ומעולם לא הייתה לו כל היכרות אישית עִמו. יחד עם זאת, אין ספק כי היידגר הכיר היטב את כתביו של בובר, ואף השפיע על המו"ל של ספר היובל שנערך לכבודו, לפנות אל בובר ולבקשו שיתרום מאמר לכרך זה. בובר סירב, בטענה שבריאותו הרופפת מחמת זִקנה אינה מאפשרת לו להיענות לבקשה.

בובר והיידגר ליד שולחן הקפה. שני משמאל: מרטין בובר, שני מימין: מרטין היידגר

כל אותו חשש הדדי מידידות פומבית והערפל סביב יחסיהם האישיים של השניים נמוג באותה סדרת תצלומים, המתעדת פגישה ידידותית ולבבית ביותר שנערכה בסוף האביב של שנת 1957. על רקע הנופים הציוריים של הרי האלפים השווייצריים, בטירתו של הנסיך אלברכט פון שאומבורג-ליפה (Albrecht von Schaumburg-Lippe), נערך במשך יומיים תמימים מפגש בין השניים, שבו הם דנו בהכנתו של כנס בינלאומי בנושא השפה (Die Sprache). את שני הוגי הדעות אירח בטירתו הנסיך, שהיה גיסו של קלמנס פון פודווילס (Clemens Graf von Podewils, 1905-1978), מי שעמד באותה תקופה בראש האקדמיה הבווארית לאמנויות במינכן. בארגון הפגישה ההיסטורית בין הפילוסוף הגרמני והפילוסוף היהודי היה שותף גם קרל פרידריך פון וייצקר, פיזיקאי ופילוסוף של המדע בזכות עצמו, אחיו הבכור של מי שנבחר ב-1984 לנשיא גרמניה המערבית. שני שושבינים אלה היו מעוניינים בארגון אותו כנס במסגרת האקדמיה הבווארית, וביקשו לזמן את בובר ואת היידגר לשם דיון בתכניו ובמטרתו. הפגישה בין בובר להיידגר נערכה, אפוא, באווירה נינוחה, הרחק מעיני הציבור.

ההקדשה האישית של היידגר לבובר: "למרטין בובר בהערצה ישרה, מרטין היידגר, אלטרויטה 29 במאי 1957"

בובר הודה, על פי עדותו של אחד מן המשתתפים שם, כי מיד נקשרה בינו לבין היידגר ידידות אמיצה של שני אנשים בערוב ימיהם, שאינם חוששים ללעוג לדעות הקדומות כנגד יהודים, מחד גיסא, וכנגד הרקטור הנאצי, מאידך גיסא. בתצלומים נראים השניים מחויכים, ובאחדים מהם נראית גם פאולה בובר, יושבת לצד בעלה באחת מן הארוחות המשותפות שנערכו באוויר הפתוח. בסופו של דבר, בשל פטירתה הפתאומית של פאולה בובר מקץ חודשים אחדים, ביטל מרטין בובר את השתתפותו בכנס, ובשל כך הוא לא התקיים כמתוכנן.

השיחות המרתקות בין בובר להיידגר באותו מפגש היסטורי נרשמו בקפדנות ובדייקנות אופיינית על ידי פון וייצקר, שהבין את משמעותו ההיסטורית של דיאלוג חד פעמי זה. האשמה, הכפרה והסליחה היו חלק מן הנושאים שנידונו בין השניים, פילוסוף יהודי של הדת והוגה דעות נוצרי שכפר בה, שאת שניהם איחד במידה רבה העיסוק ביחסו של האדם לאלוהות.

הסופר משה יעקב בן גבריאל ושאלת שגריר גרמניה העתידי בישראל, 1963

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות

משה יעקב בן גבריאל, 1933

הסופר משה יעקב בן גבריאל (שמו המקורי: אויגן היפליך, 1965-1891) נולד בווינה. בתחילת דרכו הוא פעל בעיר הולדתו כסופר ועורך. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת כקצין בצבא האוסטרי, ומתוקף תפקידו הגיע לירושלים, בה גילה את זיקתו לארץ ישראל ולשפות שבהן דיברו כאן. בשנת 1927 הוא עלה ארצה יחד עם אשתו, ובני הזוג קבעו את משכנם בירושלים. בארץ פעל בן גבריאל כעיתונאי וכתב בעיקר לעיתונים אירופיים בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ, אך גם עבור עיתונים יהודיים ולא יהודיים בצרפת, אנגליה, ארצות הברית, צ'כוסלובקיה ובמדינות נוספות. פרוץ מלחמת העולם השנייה צמצם את תחומי העבודה שלו במידה ניכרת, כיוון שרוב העיתונים שהוא נהג לכתוב עבורם נסגרו על ידי הנאצים או שינו את מגמתם, כך שלכתבות על המזרח התיכון מאת עיתונאי יהודי כבר לא היה בהם מקום.

באותם הימים התחיל בן גבריאל להיות סופר של רומנים ושל סיפורים קצרים. בעקבות הדיווחים על פלישת הנאצים הוא חיבר את ספרו "בית ברחוב הקרפיונים" (Das Haus in der Karpfengasse) – אולי ספרו החשוב ביותר, ובו הוא מתאר את גורלם של דיירים יהודיים ולא-יהודיים בבית בדיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים שלאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה חזר בן גבריאל לעבוד כעיתונאי, אך גם המשיך לחבר רומנים, סיפורים ותסכיתים: כמעט הכול בשפה הגרמנית. יצירותיו ראו אור גם בעברית, אך רק כתרגומים של המקור הגרמני.

כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת זכה בן גבריאל לפופולריות רבה דווקא בגרמניה. עתה היו רוב ספריו קלילים והומוריסטיים וסיפרו לקוראים הגרמנים על אודות החברה הישראלית הצעירה. ספרות זו מצאה קוראים רבים בגרמניה. בעקבות ההצלחה נסע בן גבריאל לעיתים קרובות לגרמניה לסיבובי הופעות בפני קהלים מגוונים. הוא קרא מכתביו בציבור, הוזמן לדבר ברדיו והפך לבן שיח מבוקש בקרב אינטלקטואלים ואנשי תרבות גרמניים. פעילות זו והתכתבותו העשירה מעידות על המגעים הזהירים בין אנשי תרבות ישראליים וגרמניים בשנים שלאחר השואה.

בין המכתבים השמורים בארכיונו האישי בספרייה הלאומית ניתן למצוא התכתבויות עם אנשים פרטיים בגרמניה, שבהן נדונה שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. מהמכתבים ניתן ללמוד שבן גבריאל בהחלט תמך ברעיון. בין היתר, בן גבריאל החליף דעות עם ד"ר פרנץ שירהולץ, איש תרבות ופעיל בהתקרבות בין המדינות בשנות ה-50 וה-60. מהעתק המכתב המוצג כאן ניתן להבין שמשה יעקב בן גבריאל היה חשוף לשמועות על איוש התפקיד של שגריר גרמניה ושמועות אלו לא מצאו חן בעיניו. לנמען המכתב, פרנץ שירהולץ, ייחס בן גבריאל יכולת להשפיע בעניין זה, והוא ניסה להזהיר את הצד הגרמני מבחירת אישיות לא מתאימה לתפקיד הרגיש. לא ידוע עד כמה המכתב אכן השפיע, אך מעניינת העובדה שבן גבריאל גילה עניין רב ומעורבות בנושא מינוי השגריר הגרמני הראשון במדינת ישראל.

מכתבו של בן גבריאל לפרנץ שירהולץ

תרגום המכתב

28/3/63

אדוני הדוקטור הנכבד,

רב תודות על מכתבך ובמיוחד על החדשות באשר לסבירות לכינון יחסים דיפלומטיים; לכך התייחסו בימים אלה גם בז'ורנל "דר שפיגל". כיוון שאני יודע שיש לך קשרים מסוימים, ברצוני להפנות את תשומת לבך לעניין שבו טמונות אי-אלו סכנות. עד כמה שידוע לי, לפחות שני עיתונאים בבון – ייתכן שאף יותר – משתדלים לקבל את תפקיד השגריר בירושלים, אלא שאין להם יתרון נוסף מעבר לכך שמזה שנים אחדות הם בחרו בישראל כמקצוע לחיים. אני סבור שחובה לעשות את כל שאפשר כדי למנוע בחירה שגויה זו, גם כיוון שלאחדים מהם יש קשרים הדוקים לאדנאואר. על מנת לסדר את העניינים המסובכים כאן צריך – לפי דעתי – דיפלומט מנוסה שמביא אתו את כל הטקט הנדרש, דבר שפובליציסט לא יכול להביא אתו, מעצם מקצועו. מאחר וגם לך חשובה התפתחות הקשרים הנכונה, ברצוני להביא את העניין הזה לשיקולך ואני מבקש – אם תסכים לדעתי – לנקוט בצעדים הנדרשים בעניין. רצוי לעשות זאת לפני שיחליטו סופית. אני מבקש ממך להתייחס למכתב זה כפרטי ולא להזכיר את שמי בעניין זה.

[החלק האחרון במכתב לא תורגם משיקולי צנעת הפרט, ס.ל.]

כל טוב לך ולמשפחתך,

שלך

[משה יעקב בן גבריאל]