אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > חלוקת גרמניה > פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים למרטין בובר, 1953

פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים למרטין בובר, 1953

תעודת פרס השלום לבובר

תעודת פרס השלום לבובר

החל בשנת 1950, התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים מעניקה פרס שלום לאנשי שם בתחומי המדע, הספרות והאמנות, שבלטו בפעולתם למען השלום. מזה שנים רבות מוענק הפרס היוקרתי במהלך יריד הספרים בפרנקפורט – היריד הבינלאומי הגדול בתחומו – באמצע חודש אוקטובר. טקס הענקת הפרס מתקיים בבניין הכנסייה ע"ש פאולוס במרכז העיר פרנקפורט, מקום התכנסותו של הפרלמנט הדמוקרטי הראשון בגרמניה באמצע המאה ה-19. הטקס זוכה לתשומת לב רבה מצד הציבור והתקשורת. אמנם מדובר בפרס גרמני, אך הזוכים בו באים מרחבי העולם. רשימת הזוכים כוללת כבר 65 שמות, ביניהם אלברט שוייצר, הרמן הסה, קרל יספרס, מקס פריש, אסטריד לינדגרן, יהודי מנוחין, טדי קולק, עמוס עוז, דוד גרוסמן ואחרים. ואולם היהודי – וגם הישראלי – הראשון שזכה בו היה מרטין בובר (1965-1878), שקיבל את הפרס כבר באוקטובר 1953, שמונה שנים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשואה. מה גרם לפילוסוף הישראלי לקבל את הפרס, על אף שהוא נאלץ לעזוב את גרמניה בשנת 1938, בעקבות הרדיפות הגזעניות של הנאצים?

 

זמן קצר יחסית לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, החל בובר בנסיעותיו הרבות למדינות אירופה, אך גם לארצות הברית, כדי להשתתף בכנסים ולשאת הרצאות בפורומים מגוונים. ואולם, עד שנת 1951 הקפיד הפילוסוף לא לדרוך על אדמת גרמניה, על אף שהוזמן לשאת דבריו גם בחלק המערבי של ארץ זו. רק הבקשות החוזרות והעיקשות של התיאולוג הפרוטסטנטי פרופ' קרל היינריך רנגסדורף הצליחו לשכנע את בובר לתת הרצאה פרטית מול קהל מצומצם ונבחר בדירתו של המלומד הגרמני בעיר מינסטר. בובר פגש שם אנשים שהקשיבו לו בכבוד; בלשונו, "אנשים עם פנים", שכן אצל רוב העם הגרמני, שהלך בדרכו של היטלר, בובר לא הצליח לזהות פנים אנושיות. נראה כי מפגש זה המחיש לבובר ש"גרמניה החדשה" אולי אכן קיימת. באותה שנה, 1951, נודע לו שהוא זכה בפרס על שם גתה מטעם העיר המבורג. אלא שבקרב הציבור הישראלי רבים התנגדו לכך שבובר ייאות לקבל את הפרס. בין המתנגדים היו כאלה שטענו כי מוקדם מדי לקבל פרס הומניסטי מטעם גורם גרמני רשמי. בסופו של דבר בובר נסע לגרמניה לקבלת הפרס רק בשנת 1953. בשנה זו זכה בובר בעוד פרסים ותארי כבוד, ביניהם גם פרס השלום של התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים.


הזמנה לטקס הענקת הפרס לבובר 

הזמנה לטקס הענקת הפרס לבובר


הפרס המדובר – שהיום נחשב ליוקרתי מאוד – היה אז עדיין בראשית דרכו: בובר היה החתן הרביעי. הנוכחים בטקס בפרנקפורט הוכיחו עד כמה הענקת הפרס לפילוסוף היהודי הייתה משמעותית לוועדת הפרס ולאנשים המעורבים בעניין: בין אורחי הכבוד היה תיאודור הויס, נשיאה הראשון של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. במהלך הטקס דיברו ארבעה אנשים: ארתור גיאורגי, באותם ימים יושב ראש התאחדות סוחרי הספרים הגרמניים; ראש העיר פרנקפורט, וולטר קולב; אלברכט גיס (Goes), תיאולוג פרוטסטנטי וסופר, שנשא דברים בשבח עבודתו של מרטין בובר וחשיבותה; ולבסוף נשא דברים גם זוכה הפרס עצמו. נאומו של בובר נשא את הכותרת "השיח האמיתי והאפשרות לשלום" (Das echte Gespräch und die Möglichkeit des Friedens). בנאומו בובר התייחס כמובן לזיכרונות האפלים מימי השואה, ואמר: "מי אני שארשה לעצמי בכלל 'לסלוח'?". יחד עם זאת הוא שם דגש על הדור הצעיר שלא היה נגוע בשנאה. זאת ועוד: בובר קרא לעמים למצוא את הדרכים לפתוח בשיח הומניסטי – למען השלום וההבנה ההדדית. בנאומו במעמד החשוב הזה, בובר נשאר נאמן לפילוסופיה של הדיאלוג שאותה הוא פיתח וקידם במשך עשורים רבים של פעילות אקדמית וציבורית.


העמוד הראשון של נאומו של בובר "השיח האמיתי והאפשרות לשלום" בכתב ידוזכייתו של בובר בפרס עוררה הדים רבים בתקשורת בגרמניה, ויש להניח שהאירוע היה סימן דרך לקראת כינון היחסים הרשמיים בין גרמניה המערבית וישראל. לעומת זאת, ההד התקשורתי בישראל היה מאופק מאוד. באופן כללי, בובר היה אז ידוע ומקובל הרבה יותר במדינות אירופה השונות מאשר בארץ, וסביר להניח שעדיין היו רבים שלא הסכימו לנכונותו של בובר לקבל פרס מטעם גורם גרמני רשמי כבר בשנת 1953. לעומת זאת, קבלת התואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית באותה שנה הייתה אות הכבוד הראשון שבובר קיבל בארץ, וזכייתו בפרס ישראל בשנת 1958 סימנה את ההתקבלות של דעותיו גם בקרב ציבור רחב יותר בארצו.


משמאל: העמוד הראשון של נאומו של בובר "השיח האמיתי והאפשרות לשלום" בכתב ידו