אוספים וארכיונים > ארכיונים > גרמניה, היהודים וישראל > חלוקת גרמניה > פגישת דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר בניו יורק, 1960

פגישת דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר בניו יורק, 1960

​​בשנת 1960, 15 שנה בלבד לאחר השואה, לא היה מובן מאליו שתהיה אפשרות לקיים מפגשים בין נציגים רשמיים מישראל ומגרמניה. זכר פשעי הנאצים היה עדיין טרי מאוד בקרב ניצולי השואה ובחברה הישראלית בכלל, בעוד מרבית ​האוכלוסייה הגרמנית נותרה בשתיקתה. אמנם נוצרו כבר קשרים מסוימים במהלך משא ומתן על הסכם השילומים בסביבות שנת 1952, אולם התגובות של הציבור בישראל הוכיחו שאפילו ההתקרבות הזאת לא הייתה מקובלת על חלק מהאוכלוסייה בארץ.

סביב המגעים הרשמיים והבלתי-רשמיים עמדה תמיד שאלת כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשעת החתימה על הסכם השילומים אותת הצד הגרמני שהוא מוכן לצעד כזה, אך הצד הישראלי היסס, ונימק את היסוסו בכך שעדיין מוקדם מדי להרחיק חלק עד כדי יחסים דיפלומטיים מלאים. באמצע שנות ה-50 התהפכו העמדות: ישראל הייתה מוכנה עקרונית לכינון יחסים רשמיים עם מערב גרמניה, אך דווקא המדינה הגרמנית לא הרגישה מוכנה לכך, כי בקונטקסט הפוליטי הרחב יותר היא חששה מתגובת מדינות ערב; הללו היו עלולות להכיר במדינת מזרח גרמניה, דבר שמנהיגי החלק המערבי לא היו מעוניינים בו עקב "עקרון הלשטיין". לפי עקרון זה, הממשלה בעיר בון רצתה לבודד את החלק המזרחי של גרמניה, אשר לא הוכר על ידה כמדינה עצמאית. כמו כן, כל מדינה שכן הכירה במזרח גרמניה הובילה עצמה למשבר ביחסיה הדיפלומטיים עם החלק המערבי. זוהי למעשה הסיבה העיקרית לכך שכינון היחסים לא יצא לפועל לפני שנת 1965. 


 

כתבה מעיתון "דבר" מתאריך 15 במרץ 1960 על פגישת בן גוריון-אדנאואר


למרות זאת, בתחילת שנת 1960 החליטו המנהיגים של ישראל ושל גרמניה המערבית שהגיע הזמן להתקרבות מסוימת. הביטוי לכך היה פגישה רשמית בין שני ראשי המדינות: דוד בן גוריון וקונרד אדנאואר. לשם כך קבעו שני הצדדים שבמהלך ביקורים רשמיים של השניים בניו יורק, ילונו האישים באותו מלון, ב-"ולדורף-אסטוריה" היוקרתי במנהטן. רק שתי קומות הפרידו בין חדרי הפוליטיקאים. עיתונאים רבים שמעו שמועות על הפגישה המתוכננת, וחיכו במסדרונות המלון בתקווה לצלם את "הרגע ההיסטורי" ולדווח עליו. בן גוריון שהיה בן 73 החליט – כצעיר בין השניים – לרדת לחדרו של אדנאואר, שהיה כבר בן 84. כאשר שני המדינאים – האחד סוציאליסט והשני שמרן, בהתאמה – נפגשו, התברר מהר מאוד שה"כימיה" ביניהם מצוינת. הם מצאו בן שיח נעים זה בזה, ושוחחו באווירה טובה במשך שעתיים, על אף שעל הפגישה הוטל צלה של ההיסטוריה, צלה של השואה ושל מלחמת העולם השנייה. מובן מאליו שהנושא עלה בדיונים ביניהם. העובדה שאדנאואר לא זכה להערכה מצד הנאצים (שפיטרו אותו מתפקידו כראש העיר קלן ב-1933) בוודאי הייתה ידועה לצד הישראלי, והקלה על קביעת הפגישה וגם על הדיאלוג עם בן גוריון.


במהלך השיחה דנו השניים בנושאים שונים, כגון תמיכה כספית לישראל, אספקת כלי נשק לצה"ל, בעיות האינטגרציה של העולים החדשים בישראל, תנועת הקיבוצים והמצב הפוליטי העולמי בכלל. השיחה הטובה גרמה לכך, שבעקבותיה סיכמו על תמיכה כספית לישראל לשנים רבות ובסופו של דבר גם לכינון היחסים הדיפלומטיים חמש שנים לאחר מכן. עם חזרתו של בן גוריון לארץ ציפתה לו התנגדות עזה של הימין הפוליטי ושל אזרחים, שראו בכל מגע רשמי עם גורמים גרמניים בגידה בקרבנות השואה. בשנת 1965, כאשר שתי המדינות החליפו שגרירים, אדנאואר ובן גוריון כבר לא היו בתפקידיהם כראשי ממשלה, אך שמרו על קשר במכתבים. בשנת 1966 אדנאואר בא לישראל לביקור פרטי, והתארח אצל בן גוריון בשדה בוקר. שנה לאחר מכן, בן גוריון נסע לגרמניה לטקס ממלכתי לכבוד אדנאואר, שהלך לעולמו בגיל 91. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל הביע בכך כבוד אחרון לקנצלר הראשון של גרמניה.


העיתונות הישראלית ליוותה באורח אינטנסיבי את הפגישה של שני המנהיגים בשנת 1960, וכן את נושא היחסים בין שתי המדינות. העיתונים פרסמו כתבות, תצלומים וגם קריקטורות. אחד הקריקטוריסטים המובילים באותה עת היה קריאל גרדוש, המוכר לרוב הישראלים כ"דוש" (2000-1921). הקריקטורות שלו ליוו את הפוליטיקה ואת החברה הישראלית במשך שנים רבות, בעיקר בעיתון "מעריב", אך גם בספרים שקיבצו את עבודתו. מובן שאף ההתקרבות הפוליטית בין גרמניה וישראל הפכה לנושא בקריקטורות של דוש, כמו בזו שצייר בעקבות המפגש בין אדנאואר ובן גוריון. מעיון בקריקטורה ניתן להבחין בהסתייגותו המסוימת של דוש מעצם הפגישה. דוש עצמו היה ניצול שואה, ואיבד את רוב משפחתו שנרצחה בהונגריה. גם שתי הדמויות בקריקטורה, היהודי ניצול השואה והנאצי לשעבר (?) אינם מבינים – כל אחד בדרכו – כיצד יתכן שהזמנים השתנו כל-כך.


 


מקור: ארכיון דוש, מחלקת הארכיונים ARC. 4* 1793 07 21