אוספים וארכיונים > כתבי יד > היסטוריה של המכון

היסטוריה של המכון

 היסטוריה של המכון לתצלומי כתבי יד עבריים

המכון לתצלומי כתבי יד עבריים"...לפני כל מוטלת עלינו החובה הדחופה של גאולת הספרות העברית. ישנם אלפי כתבי-יד עבריים בספריות שונות, והם מונחים כאבן שאין לה הופכין. רק חלק קטן מכתבי-יד אלה נדפסו עד עכשיו... הרוב הגדול (...) לא נתפרסמו כלל. רבים מהם הלכו לאיבוד מצוק העתים ומחמת המציק. מי יודע כמה כתבי-יד נשמדו במלחמת העולם השניה, אם במזיד ואם בשגגה. מדינת ישראל שומה עליה לאסוף ולכנס נדחים אלה – נדחי רוח ישראל בגולה. איני רואה אפשרות להשיג ולרכז בישראל כתבי-היד המקוריים, אבל צילומים (...) אינם נופלים בערכם השימושי מכתבי-היד עצמם, וזאת אשר עלינו לעשות בהקדם, בלי דחוי, בכל המרץ – ולרכז הצילומים באוניברסיטה העברית בירושלים."
(איגרת מאת רה"מ דוד בן גוריון, 5 במרץ 1950)
​אותם הגורמים שהשפיעו על תולדות עם ישראל השפיעו גם על קורות אוספי הספרים העבריים. פעילות אינטלקטואלית נרחבת ויצירה ספרותית ענפה שאפיינו את קהילות היהודים, היו סיבה לכתיבת ספרים רבים ולשימור כתבי יד (ומאוחר יותר גם ספרי דפוס) באוספים. אולם הם היו גם הסיבה לבלייתם המהירה של כתבי היד כתוצאה מן הזדקקות להם והשימוש המרובה בהם. רדיפות, פוגרומים, גירושים ושריפות ספרים שנגזרו על עם ישראל במשך מאות שנות גלות גרמו אף הם להתמעטות כתבי היד העבריים. ואכן, מספר כתבי היד העבריים ששרדו בכל העולם הוא פחות ממאה אלף, ורק פחות ממחציתם הם כתבי יד קדומים שנכתבו בימי הביניים. כתבי היד העבריים מפוזרים היום בלמעלה מ-700 אוספים המצויים בספריות ציבוריות ואוניברסיטאיות, בבתי כנסת, במנזרים ובבתים פרטיים, בלמעלה מ-25 ארצות ובשש יבשות ברחבי עולם.
 
כתבי היד הם חומר הגלם של המחקר. בלעדיהם אין החוקר יכול לקבוע את נוסחתם המדויקת של החיבורים שבהם הוא עוסק. אם ספרייתו של החוקר כוללת ספרים מודפסים בלבד, מחקריו במקצועות שונים כגון קבלה, פילוסופיה או שירה יהיו בלתי שלמים, שכן מספרן של היצירות הבלתי מודפסות במקצועות אלו שווה למספר היצירות המודפסות או אפילו רב מהן.
 
על מנת לשמר להעריך וללמוד את כל אוצרות הרוח הכתובים של התרבות היהודית ולאפשר ללומדים ולחוקרים גישה אליהם, היה צורך לרכז את כל כתבי היד העבריים במקום אחד, ולהכין להם קטלוג אחיד ומקיף. דוד בן גוריון הבין זאת.  
 
בחודש מרץ של שנת 1950 היה בן גוריון, אז ראש ממשלת ישראל, בנופש בעיר טבריה. הבעיות שהעסיקו את ראש הממשלה של מדינה שטרם מלאו לה אז שנתיים היו עצומות: בעיות ביטחון, כלכלה, עלייה והתיישבות ועוד רבות. אך למרות הכול התפנה ראש הממשלה וכתב אז מכתב ארוך לשר האוצר של ממשלתו, ובו דרש להקציב סכום כסף גדול כדי לייסד את המכון לכתבי יד שמטרתו לצלם ולרכז תצלומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכתב נשלח ביום 5 למרץ 1950, והעתקים ממנו נשלחו לכל חברי הממשלה. כעבור ימים אחדים החליטה הממשלה לייסד את המכון לכתבי היד העבריים בחסותו של משרד החינוך והתרבות.
 
ד"ר נחמיה אלוני, מנהלו הראשון של המכון, החל במרץ רב לבצע ולממש את החזון של בן גוריון. בעשור הראשון לקיומו של המכון יצא אלוני לשמונה מסעות באירופה כדי להשפיע על מנהליהן של רוב הספריות הגדולות שם לאפשר העתקה של כתבי היד העבריים שברשותם על מיקרופילמים. אלוני סיים את תפקידו כמנהל המכון ב-1963, כאשר הועבר המכון לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם בירושלים. עם העברתו הוסב שמו של המכון והוא נקרא: המכון לתצלומי כתבי היד העבריים. באותו זמן היו במכון תצלומים של כ-15,000 כתבי יד עבריים.
 
כיום, כעבור חצי מאה, מספר המיקרופילמים במכון מונה למעלה מ-76,000. פורמטים נוספים של שיעתוק, הנמנים באלפים, כוללים שקופיות, תצלומים, מיקרופיש וסריקות דיגיטליות. כמעט כל האוספים הגדולים בעולם כבר צולמו, נסרקו או נמצאים בתהליכי שיעתוק. עד פירוקה של ברית המועצות, הגישה לכתבי יד ברוסיה היתה מוגבלת ביותר. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20, האוספים המרכזיים במוסקבה ובסנט פטרבורג, הכוללים מעל 20,000 כתבי יד (מלאים או חלקיים), צולמו וקוטלגו. בעשורים האחרונים צולמו גניזות של כתבי יד אשר שימשו כחומר לכריכת ספרים ונמצאו ברחבי אירופה.