פרשת שופטים

הר הכרמל

פרשת שופטים עוסקת במכלול מערכות השלטון בישראל: שופטים, מלוכה, כהונה ונבואה. סדר זה מופיע במסכת הוריות דף יג,א: "חכם קודם למלך ישראל, חכם שמת אין לנו כיוצא בו. מלך ישראל שמת, כל ישראל ראוים למלכות. מלך קודם לכהן גדול שנאמר: 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת-עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת-שְׁלֹמֹה בְנִי עַל-הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר-לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ (עֶל) [אֶל-גִּחוֹן] וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" הקדים צדוק לנתן".

​קדימות זו מוסברת על ידי האדמו"ר רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה (תק"ס-תרי"ד; 1854-1800) בספרו מי השילוח: "וכן הוא הסדר, שופטים היינו חכם ואחר כך פרשת המלך. חכם קודם למלך, אף על פי שהמלך יותר גדול מחכם. רק בהתחלה אין ממנין למלך רק על פי סנהדרין. ואחר כך כהן (גדול) ואחר כך נביא. אבל אחר שנתמנה למלך קודם לחכם, כי מלך כל היוצא מפיו הם דברי א-לקים, כמו שמבואר בגמרא (שבת נו, א) שבדיבר הקל שעבר נעשה מורד ... כהן גדול הוא מרגיש בבינה איך הוא רצון השם יתברך. נביא בעת שיאמר כה אמר ה' אז הכל צריכים לשמוע דבריו, אבל כשאינו אומר רק מדעתו, אינו רק כחכם".

הנביא צריך לנבא בשם ה' ולא ח"ו בשם עבודה זרה. אין לנביא סמכות לשנות מתורת משה. כפי שנאמר בפרשתנו: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא" (דברים יח, כ).

חז"ל למדו אותנו שמותר לנביא לבטל מצוה בהוראת שעה: "הרי שבא ואמר עשו כך וכך ומפי הקב"ה אני אומר, כבר נצטוו שאם בא להדיחך מאחת מכל המצוות לא תשמע לו, אלא אם כן מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה וסייג הפרצה, לכך נאמר אליו תשמעון" (רש"י).

רש"י אומר שעם ישראל ציית לאליהו בהר הכרמל בגלל צדקתו של אליהו. הרמב"ן חולק: "שאין ההמחאה שהוא צדיק גמור, אלא שהוא נביא אמת מוחזק לכל במה שהקדים לאמר עתידות ובאו, והוא האות שלו כמו שהזכיר בפרשה הזו, או במופת שעשה בפנינו, וזאת חזקת הנביאים". לנביא יש סמכות מכוח נבואתו. אבל מוסיף הרמב"ן את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ט:

"כשמשלחין את הנביא נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינין אותו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילה שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצווה לשמוע ממנו שנאמר: 'אליו תשמעון'. ואפשר שיעשה אות או מופת, והוא אינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו. ואף על פי כן מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה מעמידין אותו על חזקתו, כמו שנצטווינו לחתוך הדין על פי שנים עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו שקר, הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידין אותם על כשרותן. בדברים אלו וכיוצא בהם נאמר (להלן כט כח): 'הנסתרות לה' אלוהינו', ונאמר (ש"א טז ז): 'האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב'".

הרמב"ם אומר שהאמון בדברי הנביא נבנה על הכרתנו אותו 'בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה ובקדושתה ופרישותה' מעין דברי רש"י 'מומחה הוא לך שהוא צדיק גמור'.

רבי אליהו ב"ר יחזקאל [מרגליות] כיהן כאב"ד בבילגוריי (Biłgoraj) שבפולין. בשנת תקמ"ב (1782) הדפיס בפרנקפורט דאודר את ספרו שאלות ותשובות הר הכרמל. בשער הספר כותב המחבר: "הוכרחתי להניח חצי מספר זה, שלא להדפיס, מחמת אפס הכסף, די צורך הוצאות הדפוס, כי רבה היא. ומי שענה לאליהו בהר הכרמל – ספרי זה, הוא יענני ויזכני להוציא לאור שאר ספרי אשר מוכנים להביאם תחת מכבש הדפוס: ספרי ראש הכרמל על מסכת פסחים כולו ועוד על איזה מסכת עמו. וספרי אשד הנחלים על חושן משפט ..." הספר ראש הכרמל נשמר בכתב יד בספרייה הלאומית וממנו הודפס הספר בשנת תשמ"ח.

לפניכם צילום השער של הספר הר הכרמל.

משפט המלוכה

פרשת שופטים עוסקת ביסודות הממלכתיים בישראל: שופטים, מלוכה, נבואה וכהונה. שיתוף פעולה והרמוניה בין כל המרכיבים יביאו את עם ישראל לשגשוג. אולם, היו תקופות של התנגשויות בין היסודות השונים. עימותים בין נביאים ומלכים; עימותים בין מלכים לכהנים; ביקורת של הנביאים על המלכים, השופטים והכהנים. בסופו של דבר במהלך החורבנות והגלות בוטלו המלוכה והנבואה. הכהונה כיום היא סמלית ביותר. גם ממערכת המשפט הדתית לא נותר הרבה. בתפילותינו שלוש פעמים ביום אנו מתפללים: 'השיבה שופטינו כבראשונה', 'את צמח דוד עבדיך מהרה תצמיח', 'והשב את העבודה לדביר ביתך'.

​ענינה של המלכות מופיע בפרשה כיוזמה של עם ישראל:

"כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא" (דברים יז, יד-טו).

התורה מאפשרת ואולי אף מצווה להמליך מלך. וכן פסק הרמב"ם: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך" ) דברים יז,טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים יב,ה) (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק א, הלכה א).

התמיהה רבה כשקוראים בספר שמואל את הויכוח בין עם ישראל לשמואל הנביא. עם ישראל תובע מלך ושמואל מתלבט:

"וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל-שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א, ח, ד-ז).

ראשונים ואחרונים התלבטו בשאלה זו. הרמב"ם כתב: "מאחר שהקמת המלך מצוה, למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל: לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר "כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו" (הלכות מלכים פרק א, הלכה ג).

הרמב"ן בפירושו לפרשת ויחי כתב: "וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות: והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה' ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה' אלהיכם מלככם (ש"א יב יב), והקב"ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז) ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא".