איספהאן, איראן, 1927

 

אסיפהאן, איראן, 1927

 
 
 

הקישור לירושלים בכתובה זו מקורי ומפתיע, וקשור למקומה של העיר איספהאן באתוס הפרסי בכלל ושל יהודי איספהאן בפרט. הקהילה היהודית בעיר, שהיא מהקדומות ביותר בפרס, קושרת את היווסדותה בייסוד העיר בעת העתיקה.  

 

בתקופת השושלת הצפווית, עת שימשה איספהאן בירת מלכות פרס (-1590), נהנו היהודים מפריחה כלכלית ודתית. כדי להפגין את עתיקותם, נאמנותם, ומרכזיותם, השתמשו יהודי איספהאן בסמל הקדום של השלטון בפרס: דמות אריה שבגבו שמש עולה והוא אוחז לרוב חרב שלופה.  

 

בכתובות מאיספהאן מוצג לא אריה בודד אלא צמד האריות (יתכן לשם סימטרייה) המזנקים זה מול זה ועל גבם חצי גלגל החמה בעל פרצוף האדם. בין שני האריות פורח עץ ברוש בעל קווי-מתאר משוננים המסמל כנראה את הדמות האהובה שבספרות ובפולקלור הפרסיים, המתוארת כצעירה יפה ותמירה, המתנועעת כמו עץ הברוש, ואפשר שזוהי להבת אש המסמלת נעורים וחום.  

 

בדרך כלל הסתפקו מעטרי הכתובות באיספהאן במרכיב הפרסי-לאומי של האריה, אשר קיבל גם גושפנקה ממלכתית באיראן המודרנית (הוא מעטר מסמכים רשמיים של איראן כמו בולים, מטבעות וגם דגל המדינה).  

 

אולם עם התגברות התנועה הציונית באיראן והבעות הגעגועים לארץ ישראל ולירושלים הסמל הלאומי הפרסי נוסף סמל לאומי חדש ורלבנטי יותר: סמל מגן הדוד ובתוכו המילה "ציון". סמל זה הפך להיות ביהדות המזרח לסמל האופייני ביותר של ירושלים, והוא הירבה להופיע גם על גבי חפצים ובניינים שנוצרו בישוב הישן שבארץ ישראל בידי אומנים יהודיים מארצות האיסלאם, ובעיקר מאיראן (כגון בעבודותיו של האומן העממי משה שאה מזרחי שעלה לא"י מטהרן בשלהי המאה הי"ט). בכתובה מס' 510 סמל ציון וירושלים מופיע עדיין עם האריות, אך במספר 603 הוא דוחה לחלוטין את הסמל הלאומי הפרסי ובמקומו מופיעים שלושה מגיני דוד עם המילה ציון בתוכם.

 

 
  

איספהאן, איראן, 1927

  איספהאן, איראן, 1927  

 

אסיפהאן, איראן, 1927

 
 

הקישור לירושלים בכתובה זו מקורי ומפתיע, וקשור למקומה של העיר איספהאן באתוס הפרסי בכלל ושל יהודי איספהאן בפרט. הקהילה היהודית בעיר, שהיא מהקדומות ביותר בפרס, קושרת את היווסדותה בייסוד העיר בעת העתיקה.

 

בתקופת השושלת הצפווית, עת שימשה איספהאן בירת מלכות פרס (-1590), נהנו היהודים מפריחה כלכלית ודתית. כדי להפגין את עתיקותם, נאמנותם, ומרכזיותם, השתמשו יהודי איספהאן בסמל הקדום של השלטון בפרס: דמות אריה שבגבו שמש עולה והוא אוחז לרוב חרב שלופה.

 

בכתובות מאיספהאן מוצג לא אריה בודד אלא צמד האריות (יתכן לשם סימטרייה) המזנקים זה מול זה ועל גבם חצי גלגל החמה בעל פרצוף האדם. בין שני האריות פורח עץ ברוש בעל קווי-מתאר משוננים המסמל כנראה את הדמות האהובה שבספרות ובפולקלור הפרסיים, המתוארת כצעירה יפה ותמירה, המתנועעת כמו עץ הברוש, ואפשר שזוהי להבת אש המסמלת נעורים וחום. 

 

בדרך כלל הסתפקו מעטרי הכתובות באיספהאן במרכיב הפרסי-לאומי של האריה, אשר קיבל גם גושפנקה ממלכתית באיראן המודרנית (הוא מעטר מסמכים רשמיים של איראן כמו בולים, מטבעות וגם דגל המדינה).

 

אולם עם התגברות התנועה הציונית באיראן והבעות הגעגועים לארץ ישראל ולירושלים הסמל הלאומי הפרסי נוסף סמל לאומי חדש ורלבנטי יותר: סמל מגן הדוד ובתוכו המילה "ציון". סמל זה הפך להיות ביהדות המזרח לסמל האופייני ביותר של ירושלים, והוא הירבה להופיע גם על גבי חפצים ובניינים שנוצרו בישוב הישן שבארץ ישראל בידי אומנים יהודיים מארצות האיסלאם, ובעיקר מאיראן (כגון בעבודותיו של האומן העממי משה שאה מזרחי שעלה לא"י מטהרן בשלהי המאה הי"ט). בכתובה מס' 510 סמל ציון וירושלים מופיע עדיין עם האריות, אך במספר 603 הוא דוחה לחלוטין את הסמל הלאומי הפרסי ובמקומו מופיעים שלושה מגיני דוד עם המילה ציון בתוכם. 

 
  

איספהאן, איראן, 1927

 חזרה לתערוכה אסיפהאן, איראן, 1927  

 

 דפדפו בין פרטי התערוכה