תקופת הצנע: המדינה, הנשים, האוכל וישראל הצעירה

החלת משטר הקיצוב והצנע

כבר במהלך מלחמת העצמאות, באביב של שנת 1949, החליטה ממשלת ישראל בראשות דוד בן-גוריון להחיל משטר של צנע. עיקרו, בשלב הראשון, היה קיצוב במוצרי המזון ובמצרכים בסיסיים, ולאחר מכן גם קיצוב במוצרי הלבשה והנעלה.

המדינה הצעירה, שעמדה לקראת סיום עימות הדמים הקשה עם שכנותיה, החליטה לפתוח את שערי העלייה שהיו חסומים בימי הבריטים ולקבל המוני עולים, בעיקר פליטי שואה ויהודים מארצות ערב והאסלאם. רוב העולים באו ללא רכוש, והיה צורך לקיימם, לדאוג להם למזון, לביגוד, לפרנסה ולמגורים ולו ברמה המינימלית.

צרכיה של המדינה היו אמיתיים, וגם הקשיים הכלכליים שהיא עמדה בפניהם, בוודאי לאור המצב הכלכלי העולמי בעקבות מלחמת העולם השנייה. משטר של קיצוב הוחל בארץ ישראל גם בימי המלחמה, על ידי השלטונות הבריטיים, ובריטניה שלאחר המלחמה הייתה נתונה במחסור מובהק. יחד עם זאת, למשטר הצנע במדינת ישראל הצעירה היה גם יסוד פוליטי ואידיאולוגי. הרצון לגבש את החברה, לגייס את האזרחים למטרה משותפת, וסדר היום הסוציאליסטי שקידם תפיסה בסיסית של שוויון, הסתפקות במועט והתרחקות מחומרנות, מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב משטר הצנע ובהחלתו בשלב כה מוקדם בחיי המדינה.

כך נקבעו מכסות של מזון לנפש, למבוגרים, לילדים ולתינוקות. המכסות היו צנועות מאוד, והאזרחים חויבו לקבלן לאחר שנרשמו אישית בחנויות מזון (מכולות וצרכניות) באזורי מגוריהם. פנקסים אישיים ותלושים שימשו את הרשויות כדי להפעיל את המשטר. הוטל גם פיקוח מטעם הממשלה הן על הספקים וחנויות המזון והן על האזרחים.

הנשים בתקופת הצנע: עקרות בית וגיבורות במאבק

בתרבות הארץ-ישראלית, באוכלוסייה שהייתה ברובה המכריע ממוצא אירופי, התעצבה צורת חיים שבה ניהול הבית הוטל באורח כמעט בלעדי על כתפיה של האישה, הרעייה ואם הילדים. לאור זאת, עם החלת משטר הצנע, נפל הנטל על כתפיהן של הנשים.

קבלת המוצרים שהיו בקיצוב דרשה עמידה בתור במכולת או בצרכניה, לא פעם במשך שעות, ויחד עם הילדים הקטנים. למחסור הממשי והחריף במצרכים חיוניים היו השלכות רבות: על האישה היה להיאבק כדי להשיג את מה שהגיע למשפחה לפי הוראות הממשלה; היה עליה להיאבק על איכות המוצרים, שעד מהרה החלה להידרדר, מה גם שהיו חנוונים שניסו למכור סחורה פגומה או שקיבלו מוצרי מזון שלא היו ראויים למאכל אדם; לאחר מכן, בבית, היה על עקרת הבית לאלתר דרכים להפיק מזון סביר, בריא, אכיל ומגוון במידת האפשר מהחומרים הדלים שהיא הצליחה להשיג; כמעט בשום בית לא היה מקרר ואפילו ארגזי קרח היו נדירים, כך שהמאבק על השגת מצרכי מזון היה יומיומי. אתגר מיוחד היה הצורך להשתמש בתחליפים: חצילים במקום בשר, אבקת ביצים במקום ביצים, מרגרינה מדוללת במקום חמאה ועוד, וכל זאת בתנאים של מחסור גם במוצרים שלא היו בקיצוב הרשמי.

תקופ​ת הצנע יצרה תרבות מיוחדת סביב עולמה של עקרת הבית והתנאים החריגים שהיא נאלצה לתפקד בהם. העיתונים פרסמו מתכונים שעשו שימוש בתחליפים ובהקצבה הצנועה של חומרי יסוד. רבו העצות בתחום המטבח, ההגיינה, וההסתפקות במועט בכל תחום, שהתפרסמו לטובת משקי הבית והנשים שצריכות היו לגוון את התפריט ולהזין היטב את הבעל היוצא לעבודה ואת הילדים שצריכים לגדול ולהיות בריאים.

בתוך תקופה קצרה, במהלך שנת 1950, חלה הידרדרות באיכות המוצרים והחלו להישמע מחאות מהציבור. גם כעת היה לנשים תפקיד מכריע. כמי שנאלצו להתמודד עם המציאות היומיומית הקשה והתובענית, וכמי שידעו ממקור ראשון של מצב הדברים לאשורם, היו הנשים לסוכנות של מחאה.

הן העיתונות הארצית הכללית והן עיתונות הנשים נתנו להן מקום, גם במדורים המיוחדים וגם במדורי המכתבים למערכת. הן הלינו על המחסור, על הפגיעה בילדים, על הקושי לתפקד בתנאים של חולשה פיזית בגלל תזונה לקויה, על התורים הארוכים, על אי-הוודאות הכרונית באשר לסיכוי למצוא את המוצרים שאמורים להיות מסופקים בחנויות המזון, ואף החלו להשמיע את קולן נגד השחיתות והשוק השחור, הכול בחסות הפתיחות לכך מצד העיתונות.

ימי הצנע ופריחת השוק השחור

ככל שמצב האזרחים הוחמר, תזונתית, בריאותית ומורלית, כך עלה ופרח השוק השחור. אם בשלב הראשון של החלת משטר הצנע הייתה היענות טובה מצד האזרחים שגילו הבנה לסיבות הלאומיות לצנע והתגייסו לשתף איתו פעולה, הרי שבהמשך היו הדברים פחות פשוטים. ההידרדרות באיכות המוצרים ובזמינותם העלתה מאוד את ערכם של המוצרים, והפיתוי לפנות לשוק השחור איחד בין מוכרים וקונים. סוחרים מכרו "מתחת לדלפק", אזרחים התפתו למכור מוצרים שקיבלו בהקצבה, וגורמים ספקולנטיים ראו הזדמנות לעשות רווחים גדולים.

עקרות הבית ידעו שבשוק השחור אפשר לא פעם להשיג את מה שחסר בחנויות. לעתים המחסור היה מנהלי, כלומר הייתה סחורה אך היא לא הגיעה לצרכנים אם מסיבות של תקנות ואם מסיבות אחרות, ואפילו בגלל שחיתות של חוליות בשרשרת האספקה. בתחילה, עם ההתגייסות הלאומית והאידיאולוגית למשטר הצנע מתוך תפיסה שמדובר במאמץ של הקולקטיב, נרתעו האזרחים מלפנות לשוק השחור. עם התרופפות המשמעת ובגבור המצוקה הם עשו זאת במידה גוברת.

מצד הממשלה, התגובה הייתה הגברת הפיקוח, הן על הסוחרים והן על הקונים, שהיו ברוב המכריע של המקרים עקרות הבית, הנשים האחראיות על תזונת משפחתן. הפיקוח המוגבר היה פולשני. אזרחים נבדקו ברחוב ובאוטובוסים, ואפילו החלו ביקורים של פקחים שנכנסו לדירות הפרטיות.

שוב קמה מחאה, ושוב היו אלו הנשים שהשמיעו את קולן. כוח מניע נוסף הן לצמיחת השוק השחור והן למחאה היה הידרדרות ברמת התזונה ובמצב הבריאות של רבים, בעיקר בקרב אוכלוסיית הילדים והתינוקות. הנשים לא יכלו לסבול את המצב, וכדי לספק מזון לילדיהן הן לא בחלו גם בפנייה לשוק השחור. יתרה מכך, כשהממשלה החילה קיצוב על מוצרי לבוש והנעלה, היא הוסיפה שמן למדורת המחאה וגם פתחה שדה פעולה נוסף לספקולנטים.