אוספים וארכיונים > ישראל > לאישה ולבית > שירים על אוכל ומאכלים: אשנב לתקופה של צניעות וצנע

שירים על אוכל ומאכלים: אשנב לתקופה של צניעות וצנע

מתוצרתנו  / תנובה
            מתוצרתנו  / תנובה

אוכל: מורשת של מחסור

מתי שרים על אוכל? כאשר הוא מביא אלינו זיכרונות טובים, כאשר הוא חסר ואנו מתגעגעים אליו, או פשוט סובלים מרעב.

כך היה במזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם, וכמובן בתקופת השואה, כאשר הדבר היחיד שיכל להרגיע בטן מקרקרת היה לשיר על אוכל ולקוות שיום אחד הוא יהיה בנמצא. האוכל מוזכר בשירים אחדים ביידיש – כי במזרח אירופה הדלות שלטה, והאוכל היה משאת נפש וגעגועים. חיי היום יום של היהודים במזרח אירופה היו קשים, ועל כן כל יום אכלו תפוחי אדמה או כרוב, ובשבת השתדלו וטרחו לערוך שולחן עם מטעמים עשירים יותר כמו דגים, בשר ויין.
 

לשיר בארץ רזה

כאשר הגיעו החלוצים לארץ וגם בה לא מצאו מיד "ארץ זבת חלב ודבש", הם אימצו חלק משירי הגעגועים לאוכל שהכירו ממזרח אירופה, ויצרו מספר קטן  של שירים על מאכלים מסוימים הקשורים לחגים או על תוצרת הארץ, שכללה בעיקר פירות וירקות. יחד עם זאת, מאכלים ומזונות לא היו נושא פופולרי לשיר עליו, ואפשר לראות בכך שיקוף של היעדרה של תרבות קולינרית מבוססת ומשותפת בקרב יושבי הארץ.


גלי העלייה, בין כשהם היו יחסית גדולים ובין כשהם היו סלקטיביים, הביאו ארצה מהגרים שעיקר מעייניהם היו נתונים להתבססות בארץ החדשה, הזרה, לחיפוש פרנסה ולבניית חיים סבירים, ראשית מן הבחינה החומרית. במצב הזה, מאכלים לא היו מוקד ליצירה תרבותית. אזכורים של מזון בשירים מרמזים למטבח האשכנזי: גפילטע פיש, מרק כרוב ופשטידות.

 

לשיר על אוכל, למתוח ביקורת על הממשלה

בימי קום המדינה, העלייה הגדולה ודלותן של התשתיות הובילו לחוסר במזון. הממשלה נקטה בצעדי צנע וקבעה הקצבות של מוצרי מזון.  כעת, עם התגבשותה של החברה ובמסגרת המדינה העצמאית, החלו להופיע התייחסויות לאוכל, למחסור בו ולמאפיינים של האוכל המקומי גם דרך שירים. הייתה זאת גם דרך למתוח ביקורת על הממשלה, שמטבע הדברים נתפסה כאחראית על המתרחש.


וכך אנו מוצאים בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית תקליט שידור שהגיע מארכיון קול ישראל ובו שיר על "השוק השחור" שנאסר לשידור, כמובן.  השיר אינו מספר דווקא על תשוקות למזון ועל געגועים למזון, אלא משקף את המציאות – איך ניתן לקנות בשוק השחור ביצים ועופות, בשר, חמאה וסוכר; מצרכי יסוד שהיו רחוקים מלהיות מותרות, וחסרו מאוד. השיר גם מצייר את תרבות השוק: מזון במחסנים לא-חוקיים, סחר חליפין, עופות חיים בכלובים, פנקסי הנקודות שהגבילו את הרכישה החוקית, וכמובן פשיטות של המשטרה בניסיון לחסל את השוק השחור.

 

 

 

פלאפל: מאכל לאומי ומיתוס

המאכל היחיד שזכה למספר שירים הוא הפלאפל. הפלאפל מוזכר בשירו של רפאל קלצ'קין "בפתח תקווה הייתי" משנות הארבעים של המאה שעברה, וגם בשירו של חיים חפר "החופש תם" שנכתב לצ'יזבטרון ("אכלנו שתים עשרה מנות פלאפל"). יותר מכל זכור ומוכר "שיר הפלאפל" של דן אלמגור ומשה וילנסקי משלהי שנות החמישים. בשיר מתארים השניים במילה ובצליל את הפלאפל כמאכל המאחד בין אשכנזים ובין יוצאי עדות המזרח, ומוכתר כ"מלך" הרחוב הישראלי. אלא שהשיר מספק גם מבט על הקושי לראות בפלאפל מאכל לאומי אמיתי: לכל אורך בתי השיר פלאפל נקנה, ולעולם אינו מוכן בבית. יתר על כן, על אף קידומו כמשותף לכל הישראלים (לפחות היהודים), הוא מוצג כנחלתם של התימנים ובהחלט לא של האשכנזים. מוכרי הפלאפל ברחובות של מדינת ישראל מתחרים זה בזה במרץ רב, כשכל אחד מכריז על עצמו כ"מלך" ומנסה לזכות בתשומת לבו של קהל הלקוחות.

 

 

שירי אוכל משקפים תרבות קולינרית

בשירים אחדים מוזכר אוכל באופן כללי או כמשל למה שקיים ומה שחסר לאנשים צעירים רעבים, חברי הפלמ"ח, חיילי הנח"ל, או חברי תנועות הנוער.  בתוך כך, משתקפת תרבות קולינרית בסיסית מאוד. בחורה מחוזרת מושווית ללחם ושוקולדה, ולכל היותר לעוגת מרמלדה. מאכלים אחרים המופיעים בשירים, כגון קציצות תרד, לחם וזיתים, ו"מיונזה" מעידים אף הם על אופקים קולינריים צרים, על מאכלים פשוטים מאוד, אוכל שמוכן ממה שיש, ממרכיבים זולים, ונועד בעיקר להשביע את הרעב. ימי הקמת המדינה וראשית עצמאותה משתקפים בשירי האוכל כימים של תזונה הכרחית, הרחק מהתרבות הנהנתנית והמתוחכמת של ימינו.


 

 

תגובות למאמר (0)
הוספת תגובה

 עוד באתר

אוסף המוזיקה וארכיון הצליל
אוסף המוזיקה וארכיון הצליל
אוסף המוזיקה וארכיון הצליל כולל דפוסים, תווים, כתבי יד, עבודות גמר והקלטות רבות בתחום המוזיקה היהודית והישראלית.
For more information