מיתולוגיות ואפוסים


טשרניחובסקי האמין בחשיבותם של אפוסים ומיתולוגיות כתשתית נפשית לעם שמבקש לו תקומה. כמשורר, הוא נמשך לשירה האפית, לקצב המוזיקלי שלה, לדרמה הגדולה שבה, לגיבוריה - אלים ובני-האדם – שמעשיהם נחקקים בתודעתו של העם השר את השירה, מקבץ אותה והופך אותה לנכס לאומי. הוא הרבה לתרגם אפוסים ומיתוסים: מאיסלנד ומרחבי העולם הסלבי, מפינלנד ואפילו שירה אפית המדמה עצמה לאפוס אינדיאני-אמריקני מקורי. ומעל לכל אלו, ניצב תרגומו ליצירות של הומרוס, יסוד חשוב מאין כמוהו בתרבות היוונית שהוא העריץ.​

שירת החיים, שירת הניצחון

במכתב ליוסף קלוזנר, בחודש יולי 1906, כותב שאול טשרניחובסקי, ביושבו באינטרלאקן שבשווייץ:  
 
"אבל תוכן החיים, מהותם, חידת החיים – היא שירה... ולא שירה סתם היא, כי אם שירת ניצחון... ואני נושא את שירת המנצחים. וכמנצח רוצה אני לעבור בעולם".  
שירת חיים וניצחון הנוגעת בתוכן החיים ובמהותם מתממשת במיתולוגיה ובשירה האפית. לכן אין להתפלא על כך שחלק גדול ממפעלו של שאול טשרניחובסקי כמתרגם היה תרגומן של יצירות מיתולוגיות ושל אפוסים מעולמות שהיו קרובים למעגלי חייו ובוודאי קרובים ללבו. בהקדמה לתרגום האפוס הפיני "קלוולה" אומר טשרניחובסקי:
 
"אין לך אומה בעולם, שאין לה שירי עלילה, כלומר שירים המספרים עלילות ונפלאות, אשר עשו הגיבורים ואנשי השם בימי קדם, ואגדות על דבר אליליהם... עמים אחדים כבר הספיקו לגנוז אגדותיהם בספרים, וידי סופרים ומשוררים טיפלו בהן, והעם מכיר עתה אגדות אלו מתוך הספרים, אך יש עמים שהסיפורים האלה שמורים בפיהם ונמסרים בעל-פה מדור לדור..."  
האפוס והמיתולוגיה הם גם יסודות לזהות לאומית, כינוסם והגשתם לקוראים בונים את אומה ומעמידים אותה על רגליה.
 
 

"קלוולה" – שירי העלילה של פינלנד

האפוס הפיני שבה את לבו של טשרניחובסקי. השילוב של גבורה ושל טבע פראי הילך עליו קסם: כוח החיים העז, הטרגיות, הניצחונות. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוא ישב בפינלנד, ועסק ברפואה בעודו ממשיך לכתוב שירה ולתרגם. אז החל לעבוד על תרגום של ה"קלוולה", עניין שיעסיק אותו שנים, לפרסום התרגום העברי המלא פרי עטו, בשנת 1930. אגדות גבורה ומיתוסים קדומים, מאבקים בין טוב ורע, סיפורי אהבה והעמדת הטבע על מזגו ותהפוכותיו כגיבור בפני עצמו – כל אלו מעניקים ל"קלוולה" עצמה שכבשה את טשרניחובסקי. אכן, כפי שהוא אומר בהקדמה, ה"קלוולה" היא תוצאה של פעולת איסוף ועריכה בידי חוקר אליאנס לנורט, שהיה איש פולקלור, ובמקרה, כמו טשרניחובסקי, היה גם רופא במקצועו. "אפתח פי בשירה יפה, שירת פלא מני קדם, אם יגישו לי כוס בירה, יתנו לי פת לחם שיפון" – תרגומו של טשרניחובסקי מעביר, כבר בפתיחה, את היופי, את הצליל, את השילוב בין היפה לפלאי הקדום, בין התפעמות הלב והשֹבעת החושים.
 

ה"אדה" האיסלנדית

אין להתפלא על כך שטשרניחובסקי נמשך לשירי ה"אדה" של איסלנד. מדובר בשירים רחוקים וגם קרובים: רחוקים מפאת ריחוקה של איסלנד וכיוון שהם כונסו במאה ה-13, וגם כיוון שהם נכתבו באיסלנדית, הקשורה לנורבגית העתיקה ולראשית ההיסטוריה הנורדית בכלל. אך הם גם קרובים כיוון שה"אדה" האיסלנדית פותחת את השערים למיתולוגיה הגרמנית הקדומה ולגיבוריה, וכפי שטשרניחובסקי כותב בהקדמה לתרגום: "אין צורך להרבות מלים עד כמה גדול ערכה של זו". הגבורה הקדמונית, הדמויות שהן יסוד של תרבות בת אלפיים שנה ויותר, הנימה האפית מהשורות הראשונות, השילוב בין אלים, בני אדם, טבע ומעשי גבורה והמבנה השירי הנוקשה, העשיר, המתוחכם והפשוט כאחד, שכמעט אפשר לשמוע בו את הלמות הקרב וצחצוח החרבות:

"מדנים בין אחים ומפילים זה את זה,
קשרי דמים מנתקים בני האחיות;
רע ומר בעולם רבה התועבה –
ימות-גרזן, ימות חרב מגנים מתבקעים,
ימות סער, ימות זאב עד תבל שוקעת,
לא יחמול, לא יחוס אדם על משנהו"
 
המאבקים בטבע, מלחמות האלים, קרבות בני האדם והתשוקות של כל אלו גם יחד. העולם של ה"אדה" האיסלנדית הזמין אליו את טשרניחובסקי, והמשורר נענה לו ברצון ובכישרון.
 
 

וגם אצל הסלבים מוצא הוא אפוס ושירה מכוננת

טשרניחובסקי עקבי במשיכה שהוא חש לאפוסים. שני צירים ממלאים תפקיד במשיכה הזאת: הציר השירי והציר הלאומי. דומה שטשרניחובסקי מעוניין בשירה שיש בה העלאה על נס של מעשים הרואיים וגם תיאורי טבע עזים, מאבקים של כוחות היסוד בנפשו של האדם, גבורה לאומית של יחידים יוצאי דופן המובילים את אומתם למקום הרצוי, עלילות קדומות הבונות את זכרונו, אופיו ותודעתו של עם. את אלו הוא מוצא בשפע באפוסים של העמים הסלביים השונים, משירי קוסובו ועד "משא מלחמת איגור". היציאה לקרב, נטילת חלק במאבק, התרומה ההרואית לתולדות העם, כתנאי לכך שהאדם ייחשב בקרב בני עמו לדורות, הם מוטיבים חוזרים ביצירות הללו. תרגומו של טשרניחובסקי לשירי קוסובו מסתיים בבית:
 
"שמעו זאת גדול וצעיר גם יחד,
איך השביע את עמו אז לזר:
'מי שלא יצא לקרב קוסובו,
לא ידע עם פרי כפים נצח,
לא חיטה מלבנת בשדה-זרע,
גם פרי גפן מוריקה בכרם".

 
ואילו "משא מלחמת איגור" נפתח בסיבת-הסיבות לשירה האפית שמיד תתחיל לזרום לעינינו ולאוזנינו. האפוס חייב להיות רלוונטי, הוא השירה המקימה עם על רגליו:

"כלום אחי, לא יאה לנו,
שנפתח באמרי-קדם
סיפורי תוגה וצער
על אודות מלחמת איגור,
איגור בנו של סביטוסלבל?
אפס את השיר נעירה
אך בעלילות ימינו,
ולא כְּשיר בוין בָּדָהוּ."
 

אפוס כמעט בכל מחיר: "שירת היאותה" של לונגפלו

"שירת היאותה", יצירתו הגדולה של המשורר האמריקני ה.וו. לונגפלו (Henry Wadsworth Longfellow), אינה אפוס לאומי מקורי. לונגפלו כתב את היצירה, שראתה אור בשנת 1855, כשיר אפי גדול על אינדיאנים באזור האגמים הגדולים. המחבר אף טען שכל היצירה מתייחסת באורח ישיר לאגדות אינדיאניות מקוריות, אך למעשה, מדובר ביצירה רומנטית שבוודאי אין לראות בה תיעוד של מסורות אפיות מקוריות.
 
טשרניחובסקי אהב את היצירה עוד בילדותו, כשקרא את שני השירים שלה בתרגום רוסי. "נפשי נקשרה בשיר ושמרתי לו את אהבתי זאת עד שהייתה בידי היכולת לקרוא אותו במקורו. מי יתאר את אשר הרגשתי אז, בקראי אותו כולו!" הרומנטיקה המשלבת תמונות רבות של "פרא אציל", תיאורי הטבע הבתולי, שפע ההרפתקאות, סיפורי האהבה והאגדות הכמו-עתיקות, היו תמהיל שהמשורר הגדול לא היה יכול לעמוד בפניו. באורח מעניין ומשמעותי, השירים, שאינם מחורזים באורח עקבי, כתובים במשקל ברור, הזהה למשקל של שירי האדה האיסלנדיים: 
 
"אז יסיע כל איש-חיל,
מן הכף שאדמו שיניו,
אבן יעשה בה מקטרת,
קנה לה מסוף הנהר,
שבנוצות פארונו,
ואיש לאוהלו יפן ילך".