"ארץ הפלאות"

 ארץ הפלאות (א-ב)

​(סיפור לילדי שְפֵיָה)

נדפס ב"דבר לילדים", כרך ח, חוברת 7, 23.11.1939 ובחוברת 8, 30.11.1939, עמ' 5-4.
א
 
במכונית המובילה את הדואר נסענו מזיכרון-יעקב לשפיה. חבורה של שמונה אנשים, כולם בני ארצות שונות ובני עם אחד.
 
יפה היא הדרך מזיכרון יעקב לשפיה. העצים זורקים צלליהם על המכונית העוברת בטיסה. להקות ציפורים מבוהלות עפות מעל השיחים וחגות באוויר תוך צפצוף של חרדה, כי הִדריכה המכונית את מנוחתם השאננה. כרמי גפן משמאל הדרך וזיתים מימינה. יפה הירוק האפרפר של הזית בזרוח עליו השמש. והנה איקליפטוס רחב-פארות במפנה-הכביש, וכמה עצי אורן במרחק מה. מתקרבים אנו אל שפיה.
 
– מכאן – אומר הנהג ומצביע על השיחים – ירו עלי פעם אחת.
– פגעו? – שואלת אותו בסקרנות בחורה אמריקאית, הרוצה בכל עת ובכל שעה לשמוע דברים מזעזעים.
– לא בי, רק במכונית.
הבחורה האמריקאית נכונה לעצור במכונית לרדת ולראות את החלק שנפגע פעם ביריה (והרי אין כבר סימן, כי המכונית מתוקנת!), אך אין לנו פנאי. הנהג ממהר.
– הגענו, רבותי, הגענו!
ובחצר הרחבה והיפה של שפיה, מקום שם מדשאות ופרחים וחורשות עצי האורן, באה לקראתנו להקת ילדים קטנים. ממש כאותן הציפורים המבוהלות שמתחת לשיחים. אך לא מפנינו נמלטים הפעוטות, אלא לקראתנו הם נוהרים. בידיהם הקטנות הם מנפנפים וצועקים:
– אוטו, אוטו!
לא עברה שעה קלה ואנו על מדרגות המוסד והמכונית שלנו מלאָה ילדים מפה לפה. כתרנגולות בלול יושבים הילדים במכונית. המכונית אינה זזה, אך הילדים מאושרים. נדמה להם, כי נוסעים הם הרחק-הרחק.
– אני אסע במכונית אפילו עד חיפה! – אומרת אורה ועיניה נוצצות.
– ואני אפילו עד חוץ לארץ! – מתפאר עוזי.
– ואני אפילו עוד יותר רחוק, אפילו כל כך רחוק, כמו מכאן עד תל אביב! – צועק דוּדל'ה.
אנחנו משאירים את הילדים במכונית והולכים אל המוסד.
מראים לנו את בית הנערות, ואת בית הילדים שמרחיבים אותו והוא עדיין בבניינו, את המטבח, את חדר האוכל.
אך הנה אנו בחדר המוזיקה, תמונות מנגנים חשובים על הכתלים, וכלי זֶמֶר בתוך הארונות.
בין ההולכים אתנו רבים הם חברי התזמורת הארץ-ישראלית והנגינה מעניינת אותם ביותר.
– אם כך – אומר המנהל המובילנו במוסד – אראה לכם דבר יפה.
ואנו הולכים אחריו אל חדר הרדיו ולפנינו כלֵי רדיו, אשר אפשר לשדר בהם את הקולות לכל חדרי הילדים.
– בבוקר – מספר המורה – מעירים אנו את ילדינו בקול נגינה, לקול שיר-לכת מתלבשים הילדים, לכן אוהבים אצלנו את שעות הבוקר. ובערב, לפני השינה, משדרים אנו לפעמים מנגינות יפות ושקטות. אך יש ועומד מישהו ליד הרדיו כאן, ומשדר לחדרי הילדים סיפור או אגדה... כאן מספרים את האגדה וכל הילדים שומעים.
 
"חבל" – חשבתי אני בלבי – "אילו הייתי נשארת כאן עד הערב, ייתכן כי הייתי מספרת סיפור לילדים, כי יש לי סיפור בשביל ילדי שפיה. אך עלי לנסוע מיד לזיכרון ולא אספר את סיפורי"...
 
ובצאתנו מן המוסד עלה בדעתי, כי יכולה אני לספר את סיפורי לילדי שפיה גם ב"דבר לילדים", והיה אם ימצאו עניין בו, יקראנו מישהו אחר ברדיו לילדים לפני השינה. ואם גם לא יישמע ברדיו בחדרי השינה של הילדים, הרי יכולים הילדים לקרוא את הסיפור בעצמם – והיה כאילו סיפרתי אותו באזני ילדי שפיה.​
 
 
ב
 
איני יודעת מדוע נזכרתי דווקא במעשה הזה. יתכן שעלה בדעתי משום שראיתי את הילדים נוסעים במכונית שאיננה זזה ממקומה ואף על פי כן מגיעים לארץ הפלאות. ולכן זכרתי את ארץ הפלאות שלי ואת חורבנה. ועליה רוצה אני לספר לכם.
 
בת שש הייתי כשהכרתי את זוֹיה, הילדה הרוסית, זויה בעלת שתי הצמות הערמוניות והאף הארוך והדק. אביה של זוֹיה מורה היה בגימנסיה הממשלתית, ועל מעילו השחור כפתורי זהב רבים. אחרי כפתורי הזהב הלכתי שבי, בוקר אחד בראשית אביב אחד, כשהלך המורה לֶמקֶהֶ (זהו שם משפחת זוֹיה) למחסן עצי ההסקה, אל ביתו הקטן והמסויד לבן, שבתוך חצרנו רחבת הידיים. חדשה הייתי בחצר זאת. הימים אז ימי המלחמה העולמית, והורי מִטלטלים מעיר רוסית אחת לשנייה והנה שתלה אותנו יד הגורל בתוך פינה נידחת שברחבי רוסיה. העיר בַּלַשוֹב שמה, על נהר חַאפּיוֹר הזורם אל הווֹלגה כוונה, והפלך פלך סַרַטוב. ובעיר חצר. ובחצר בתים רבים. ובבתים גרים ילדים למיניהם ובאותו הבית הקטן והמסויד אליו הלך המורה בעל הכפתורים הנוצצים ילדה בעלת צמותיים ואף דק וארוך. ולילדה כלב, ולכלב זנב אדמוני מסולסל. ראיתי את הילדה ואת הכלב ושכחתי מן הכפתורים הנוצצים.
 
– מה שמך? – שאלתי את הילדה.
– שמי זוֹיה – אמרה הילדה. – אני בת מורה ואני בעצמי לומדת בגימנסיה, במחלקה [בכיתה] הראשונה, וכולם מכבדים אותי מאוד מפני שאבא שלי מורה לחשבון במחלקות גבוהות. ומי את?
– אני לאָה.
– אני יודעת, את הילדה החדשה מן הפליטים.
– לא נכון – נעלבתי – אני לא מן הפליטים, אני מן האנשים. אבא שלי מנהל את חברת הביטוח לאורך כל הווֹלגה. אולי זה לא פחות ממורה – אמרתי ובעצמי הטלתי ספק בדברי, משום שבלבי הייתי בטוחה, כי אין הרבה תפקידים בחיים העולים על תפקידו של מורה, אולי מלך או רופא שיניים, משום שרופא שיניים יכול להוציא שיני כל אדם שיעלה בדעתו, ואי אפשר לבוא אליו בטענות. או אולי יותר חשובים מן המורים הפילוסופים. אבא שלי סיפר לי על פילוסוף, סוקרטס שמו, ואמר כי הוא היה מורה כל המורים.
אך על הילדה זוֹיה עשו דברי רושם רצוי והיא נאותה להמשיך את שיחתנו.
– ובת כמה את? – שאלה וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש.
הסמקתי. כאן בא מקום התורפה שלי, אולם אין להעלים את האמת:
– אני בת שש. – עניתי – אבל כולם חושבים שאני בת שמונה, מפני שאני גבוהת קומה ויודעת לקרוא.
– באמת? – משכה זוֹיה את המלה לכל אורך תנועותיה – ולי יש המון ספרים, אני יכולה להראות לך, אם אַת באמת יודעת לקרוא.
– לעולם אינני משקרת! – עניתי בגאון. אולם מיד נזכרתי כי היה מעשה בחיי, אשר יכול להפוך לשקר את דברי אלו, לכן המשכתי – רק פעם אחת כשהייתי קטנה שיקרתי לאמא, שילד אחד אכל את כל הסוכריות. אבל אחר כך התחרטתי ובכיתי נורא וסיפרתי את כל האמת. ולקרוא אני יודעת, אפילו את "רובינזון קרוזו" כבר קראתי בעצמי!
– בואי! – אמרה לי זוֹיה – בואי אוֹירה! – רמזה היא לכלב.
 
ונכנסנו אל הבית פנימה.
אוֹירה – זהו שם כלבה של זוֹיה. שם משונה. ובאותו היום החלה הידידות ביני ובין זוֹיה. ואוֹירה הכלבה הייתה מלווה אותנו בכל דרכינו.