"ואלה ימות סטפן גֶרְט"

 ואלה ימות סטפן גֶרְט

(זכרון יעקב, 20 בספטמבר 1939)

א
להקיץ אל היום המלא והחם. לאחֵר את צינת השחרית, את מגע רוחותיה. מדרגות רחבות ולבנות אל שדרה צעירה שבגן. השׂיבה בבדי הברושים היא שיבת נעורים.
סטפן גֶרְט, המשורר המזקין, מהסס בלכתו. נשען על מסעד המרפסת, עומד ומביט הגנה. ומקשיב: מה כבדה הדממה. מה סמיכה היא. יפשקנהּ הרוח בזיע-עלה. מה דחוסה היא. מה קשה!
 
הוא עוצם את עיניו - קול הנפץ מעבר לים. באירופה. אין אונים ומפולת. איך ישכח? הוא, ההלך, אהב את קרני משעוליה. בשדותיה עבר בימים, ובלילה נטה ללון בבתי המרזח. ושר לה - בלשונה. והמה אומרים: מלחמה. כל דמיה צועקים אליו מעבר לים.
 
והנה הדממה הדחוסה. לנפצה, לכרסם את בשרה בשיניים.
- או שמא אין כפרה?
 
כי אולי חייב הוא לאהוב את הבוקר הזה. כמו שאהב את הבוקר ההוא בנכר הזורח. באוגוסט. שנת אלף תשע מאות וארבע עשרה.
עם הכלב דולצֶ'ה. והילדה הקטנה, דקת הצוואר וירוקת העיניים. ועם הכֶּרך הכחול, המאושר, הכרך התמים של הטֶרְצינוֹת [לרוב - שירים בני שלוש שורות].
 
והוא אז צעיר לימים ושבוי לימים ולילות.
עשרים וחמש שנה. והנה הבית - בית בנו. בית בנו, הרופא הקטן.
סטפן גרט מנסה וטועם טעמה של מילה חדשה במילון רגשותיו: מולדת. הטעם מריר וזר.
הוא נבהל: מולדת. כאזיקים על רגליו הכושלות של ההלך.
 
- סלח, ריבונו של עולם. סבא היה יהודי מגליציה.
סטפן גרט מתבונן בכיפת השמים - היא זכה עד שקיפות כדורית, מעוגלת.
כזכוכית על גבינה.
כזכוכית על גבינה מסריחה.
ואנו כלואים תחתיה.
 
***
 
הדרך מן הבית הקטן גולשת אל חוצות המושבה. נפתלת ונפגשת עם הכביש ומגיעה אל לובן הכתלים של הבניין הקר והאדיש, כמצבה על קבר רענן - בית החולים.
 
עכשיו עובד שם הבן. הבן יוסף. בכורו של סטפן גרט. וסטפן גרט רואה אותו מכאן: הבית הנקי והישר. כך הוא הבן. נקי, ישר, ויבש וקטן קומה. נקי נשמה ונקי כפיים. וטהור איננו. אזרח שקט הוא בנו של סטפן גרט. בנה של אנה-מארי.
 
- אל, אלוהים! - וגרט אינו משיג - חטאתי בשפתי ובלבי. הרי תמיד ביקשתי כי יהיו בנַי כאלה: בריאים, פשוטים, תמימי השגה, ככל אדם ישר מן היישוב. והנה ניתן לי. ועתה אינני יכול. אינני יכול. נחנק אני מול בריאותו המצוחצחת.
 
ואין מוצא - אין לי שום מוצא. חיי המשפחה בניקיונם. ובית זה נאה ומסודר. מילוי חובה שאין בו שמץ מום. איך הוא קידם את פנַי - מידת שמחה כנגד מידת ההכנעה. והכל כתוב. אבל מדוע בטוח אני, כי הוא ניעור בלילה משנתו ומעלה בזיכרונו את מספר קוביות הסוכר ששמתי אל כוסות התה שלי ביום. אלוהים, מדוע?
 
והוא אוהב אותי, והוא גאה עלי. הוא גאה כי אנוכי אביו. בנה של אנה-מארי! והוא חושב אותי לנקי-קרבַיים. כמוהו...
זה ביקורי האבהי. האב האובד חזר.
שמע: הוא לא חזר בו!
שמע: אני מאהבם המסולק של החיים. ותו לא. אירופה מאסה באהבתי. וכאן, בעיר, אשה קטנה אחת צנומת גזרה, גזוזת שׂער, קטנת שדיים, אמרה לי, כי זקנתי מאהוֹב. אז באתי אליך, כי גרשתני ורוניקה, אל אהבת הבן שלך, בנה של אנה-מארי. ואתה צוּויתָ, זכור ושמור את הדבר: וכיבדת...
 
דע: רוויתי את החיים, את בשרם החי ואת נשמתם היתֵרה. ואהבתי מכל בעולם להשכים אל ריח מֶקֶק הספרים על חופו של נהר, כשבגדי ספוגים ניחוח זיעה ובשְׂמים לפנות בוקר.
 
זהו אביך - בני בכורי יוסף, בנה של אנה-מארי, רחוץ הנשמה.
ראשו של סטפן גרט נמוך מאוד, הנה סנטר נוגע בחזה. ועל העורף לוחצת, כעול ברזל, המחשבה הטורדנית ההיא, שאין הוא רוצה לחושבהּ:
- הנער אֶרנסט, בן סורר ומורה, צעירִי ארנסט - אצלם, במחנה ההסגר. הם יערפוהו ככלב - את הנער שלי.
 
ובמרחק לבן בית החולים, כמצבה על קבר רענן.
 
***
 
הנה כלתו של סטפן גרט קרבה למדרגות הלבנות. בזרועותיה כיור מלא כבסים. מטפחת צבעונית-ירקרקה יורדת על מצחה המתעגל עד גבותיה הבהירות מדי. גרט מתבונן בהילוכה הקל והקצוב, בניע ירכיה, וחש את הניגוד המאיים בין מוצקוּת שוקי רגליה ובין רפיון כתפיה הגולשות. והוא שבוי בקסם הנשיי של עבודת הבית הקשה, האמהית, אף באין ילד.
 
והוא חושב: כיצד היא יכולה עם בעל זה...
ואיננו גומר ונבוך ונזכר, כי הוא אבי בעלה.
היא מעלה את הכיור על מדרגות הבית. מעמידה אותו לפניה, וידיה לשות בכבסים. גרט רואה כמה גדולות, כבדות, מרוסקות, מה אדומות ידיה על לובנם המסנוור של הכבסים.
היא מרגישה במבטו ומנסה להחביא את כפותיה בין הלבנים, או קרוב לגופה מתחת לסינור.
וצר לו עליה משום מה מאוד, ולבו נצבט מחיבה פתאומית וחומלת. הוא אומר:
"הנה..."
 
אז נתלות בו עיניה הגדולות והריקות, וירק המטפחת נשקף בהן, כמו גומא בבריכות עזובות, - לאט לאט הן מתמלאות בפחד.
מדוע היא מפחדת מפני? - חושב גרט.
ורוצה להתבצר מפחדהּ במילת פיוס. ומגמגם:
"עייפת מאוד, חנה?"
היא לוחשת:
"אעלה לתלות את הלבנים על הגג. החום גובר. ילך נא פנימה, אל הבית, אבא".
גבו של גרט כפוף והוא נכנס הביתה.       
"אבא! השמעתְ, ורוניקה? הקשיבי קשב רב, ורוניקה - היא אומרת לי: 'אבא'". -
 
***
 
מדוע הוא אגר את כל ספריו, הבן יוסף, בכורו של סטפן גרט? ומי זקוק להם בחדר זה? פה הם עומדים ומעלים אבק - מיותרים ורק טרחה לחנה.
 
היום הם מסתכלים בסטפן גרט כגדוד אויבים, נֹכרים וקטגורים. למה הם רודפים אחריו?
הן הוא יודע, כי מחציתם מלאכה ועשייה, הן הוא יודע כזב שבשגגה ואין אונים, היפייפוּת המסתירה מעין את התהומות שבין מילה לרגש - ואין הם שואלים את פיו עכשיו. והם חיים, חיים את חייהם ואין חוזרים אליו. אף טעויות הדפוס בהם חיות על דעת עצמן. ואין עוד לדכאן. שירים ופרוזה, נוֹבֵלות ומסות.      
 
למה הם רודפים אחריו?
רק עוד נשמר החום הילדותי בכרך התמים של הטרצינות.
סטפן גרט לוקח אותו מעל האצטבה ומדפדף בו. ועיניו נתקלות בשיר אחד אשר נשכח מלבו לפני עשרים וחמש שנה. ונדהם:
- הנער הזה שכתבוֹ היה משורר גדול. באיזו הדרך איבדת את עצמך, סטפן גרט? לא לחשוב, לא לחשוב, לא לחשוב.
 
והוא מניח את הספר הכחול על השולחן של בנו. ושם בתוך מסגרת - תמונה קטנה אבל ברורה מאוד - אנה-מארי, האם של הבנים, אנה-מארי, אשתו של סטפן גרט.
היא מתה לפני חמש (חמש או שש?) שנים. כשהוא היה במסעות בלונדון.
הנה פניה - ללא כיעור ויופי. רק דק מדי הפה, קמוץ וצר. האף ישר מאוד, והעיניים בלי גאווה, בלי כיסופים, בלי חום, וזאת ההבעה האווילית של מאמץ נצחי להיות חפה מחטא ומכובדת, וראויה לכל תהילה ושבח. כמה קטנים פנייך, אנה-מארי.
 
- ודאי הייתי בעל רע מאוד. ודאי בגדתי בך שבעים ושבע. ודאי פגעתי בכבודך, בהרגלייך. ועזבתיך לא פעם עם סבלך. אבל את, אנה-מארי, איך ידעת לבוא בין הבריות בדמות קרבן, בדמות עולה זכה, איך ידעת להיות לי למכשול, להקיפני בקטנות, להכשילני בחשבון פעוט, לשנוא את כל שירַי, להתקשט בשמי וללמד את בני יוסף היות אחר ממני.
ארנסט נמלט מידייך, אנה-מארי, נשמט מידַי.
 
והוא חושב: עשרים ושש שנים היית אשתי, אנה-מארי. איך זה קרה? איך קרה הדבר? מעולם לא אהבתיך, אנה-מארי. רק היית לפנים עירומה, ורודת עור ושחורת שׂער.
ושוב הוא מתבונן בתמונתה, ומשהו זועק בו: הצילו! והוא במבוכה, אובד עצות וחפוי ראש. הוא אומר בקול:
"היית שחורת שׂער, אנה-מארי".
 
ועתה הוא יודע, כי בפגישתם האחרונה, היא היתה אדמונית. היא אולי הייתה אדמונית גם בפגישות הקודמות. והוא אף לא שם לב, גם לא שאל מתי חל השינוי. רק עכשיו הוא יודע, כי באחד הימים צבעה את שׂערה - והוא אף לא ראה.
 
והוא פונה אל התמונה:
"את סבלת מאוד, אנה-מארי".
ובפעם הראשונה בימי חייו הוא אומר זאת בלי רוגז.
 
***

 

מבעד לשלבי התריסים מסתננת השמש, היום כבד וחם. כבד הוא וארוך. עיני האדם צופות פני הערב וידי האדם הזדקנו מאוד.