"אבדות" – פתיחת הרומן

 אבדות

במחצית השנייה של שנות ה-30 שקדה לאה גולדברג על כתיבת רומן רחב יריעה ששמו "אבדות" או "מוקדש לאנטוניה". בשנים אלה פורסמו אחדים מפרקיו בכתבי עת ובעיתונים, אולם לבסוף בחרה גולדברג שלא להוציאו לאור. הרומן הגנוז יצא לאור לראשונה בשנת 2010. ערך והוסיף אחרית דבר: גדעון טיקוצקי.

פרק א: אנטוניה

 

 

​1
 
כעורב גדול ופצוע צנח הערב על העיר. מייד פרצו הפנסים וככלבים עליזים ליקקו את האספלט החלק בלשונות צמאות, ארוכות, רדפו בנביחה צוהלת אחרי כל מכונית ברחוב; ניסו לנשוך את פטמות שדיהם של ניצני התרזות הרכות; קפצו על הנהר מבעד לקמרוני הגשר, הקל כסנאי שנתלה בין ענף לענף.
 
אמנם לא, לא היה כלל גשר באותו חלק של העיר, כי גם נהר לא היה בו. בתים מרובעים, מוצקים, האפילו על הרחוב. ריח אבק ובנזין נישא ברוח האביב הקלה. האנשים מיהרו קצת יותר מכפי הרגיל. וקול האשה החיגרת, שהכריזה בפינת הרחוב על איזה עיתון לילה מפוקפק, היה אותה שעה רם ופגום. הוא הרים את העיתון שצנח מידו ואמר בקול של מי שיודע כי אין עמו איש: "אולי תהיה מלחמה". וחשב: "אביב בעולם".
 
הוא היה האיש אשר בדה כאן את הנהר ואת הגשר שאינם. אולי בדה מלבו גם את האביב? בערב ההוא היה הכול נחרז עם זיכרונות. הוא לא יכול עוד לחשוב בפרוזה.
ריח מים, הזוכרים את הקרח הנמס, עלה אליו מן הערב, ושלוש נזירות עם ענפי ערבה עברו על פניו.
כך הלכו אביבים בעולם.
בדידות עם ענפי ערבה מלבלבת, רכה, כחתולים צעירים.
 
הוא ידע: בכפרים רחוקים מייללים החתולים, שהבינו את הבדידות. בכרך – הולכים בני אדם אל בתי הקפה. הם יודעים גם את פשר המוות. והאביב נכנס אל בית הקפה...
עשן קיטר את השולחנות. מזבחות קטנים היו השולחנות העגולים. איש-איש הקריב את חלומותיו, את אהבותיו, את ידידותו על המזבחות הללו. והכול צנח לתוך המאפרות הגדולות, ועשנן עלה אל התקרה, והמלצרים חייכו: כהנים גדולים, במדיהם השחורים, הם ידעו, כי יאכלו מן התרומה.
 
השולחנות שעמדו בחוץ, ליד המחיצה הנמוכה, היו כל כך קרובים אל העוברים ושבים, ובכל זאת היה גבול מובהק ומחותך ביניהם: אלה שהלכו שחוח, נשאו את גופותיהם אל המיטות, אל הנהרות, אל האילנות המלבלבים ואל בתי החרושת – לא היו בני דת הקפה והשעה הנבובה, המזמזמת. הם הלכו איש-איש אל בדידותו, בלִוויית האביב הבוכה, הרוצה להיות הֲדוֹם רגליהם ונהפך לאלוהיהם והם לא ידעו.
והאביב נכנס אל בית הקפה.
 
והכהנים הגדולים בבגדי המלצרים, שעמדו כפופים ליד השולחנות וליקטו את אפר הקטורת, נפגעו לפתע בביטחונם השלֵו וחשבו: "אפר... ערב-ערב". וידעו, כי אלוהים חדש בא אל הקפה. והאדם, שקרא את העיתון ברחוב, עמד מעבר למחיצה הנמוכה ולא נכנס פנימה. ראש פרוע רמז לו מאחד השולחנות ויד צפה מעל לראש ורעדה קצת: "היכנס". הוא לא השיב. לילי פנתה אל בן זוגה הקירח, ושיניה נחבאו מאחורי שפתיה. הלה חייך חיוך מבוהל: "אולי נלך?", אך היא שמה את ידה על ידו והכריחתו לשבת. היא לא הביטה אל המדרכה, אך ידעה כבר מיהו העומד שם.
אז נעתק ממקומו ופנה אל עבר הרכבת העירונית, ומן העבר ההוא של הפנסים הגיעה אליו שריקה: "אביב!".
"אולי תהיה מלחמה", חשב האיש.
 
2
 
הוא לא היה גבוה ביותר. אפילו: משהו נמוך. וככל האנשים שאינם גבוהים ביותר האמין לפרקים, כי השמים לא יֵרדו אליו לראות את עצמם בראי עיניו, וכי הנשים אינן אוהבות עיניים כאלה. ודאי הייתה עוד אחת שחשבה כמוהו. ואם הייתה אפילו אחרת שחשבה אחרת, לא היה שום ערך למחשבתה.
 

 

ולאמיתו של דבר, לא היה כל זה חשוב כל כך. גם ההיא, שהניחה יד מרגיעה על שרוולו של אותו ברנש בבית הקפה (והלא גם אותו ברנש לא היה כלל גבה קומה ולא יפה תואר דווקא, ואולי אפילו מכוער וקירח) – גם ההיא לא הייתה העיקר. והמלחמה תהיה, אך תהיה בעוד כמה שנים. המלחמות, כמו האהבות, אינן נוהגות לבוא בשעה שמחכים להן, בימי הבדידות של האביב. מה יודעים על כך העיתונאים! ואם גם שמה: לילי; כלומר: כפליים "לי", הרי להלָזֶה היא, ולא לו. אלא שמצב של בדידות מזוקקת זו, דווקא מצב כזה, יפה לאנשים כמוהו. משום שאיננו פקיד קטן ואיננו, לעזאזל, מלצרו של האביב המגוהץ הזה, המסתכל בלי הרף במראוֹת האספלטים, משום שהוגה דעות הוא, משורר, איש האוֹבּסֶרבַטוֹריות של הרוּח (כמה ילדוּת!). והוא יורק עליהם, על כל אלה המתרוצצים שם ברחובות ושואלים בשפתם המתה, שפת עמי אירופה התינוקית – "כמה?", וקונים מעט חוֹם שבגוף האשה באותן הפרוטות שלהם. אף על פי שבעצם (כן, דווקא בעצם!) צודקים הם, ושפתם צודקת – שפה אווילית זו, שאין בה שום הבדל בין "אדונִי" ו"אלוהים",  אבל יש מיליונים של קוראים ומיליונים של נשים, האומרות "Ich liebe dich"  – בעיר זו בלבד. עיר מוצקה זו התלויה על בלי-מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם – בה בלבד חיים ארבעה מיליונים. קצת כבוד, רבותי! ארבעה מיליון נפש! ולכל אחד זוג רגליים, זוג ידיים, זוג עיניים, אוזניים – ריבונו של עולם, כמה הם כל אלה ביחד? ואם יש לכל אחד זוג נשמות, ולאחדים אפילו זוג וחצי – הרי זה מספר שאי אפשר לבטאו כלל. הלא אפשר, פשוט, להשתגע במקום... במקום הזה? כן...
מקום זה היה: תחנת הרכבת העירונית, אחת התחנות המרכזיות, הפולטות ובולעות המוניות של אדם. השעון (ירח לבן בשמי הקיר) אמר לו לאותו אדם: "אחת עשרה". והוא חשב: "מאוחר!", אך משום-מה החווה קידה רוחנית לשעון (הוא תמיד כיבד את הדייקנות, כי זו לא הייתה ממידותיו) ואמר לו: "שמי אלחנן יהודה קְרוֹן. סופר בישראל, הנמצא בתחנת הרכבת העירונית. בעיר הבירה של גרמניה. במרכז אירופה. על פני כדור הארץ. בשנת אלף תשע מאות שלושים ושתיים. בדיוק בשעה אחת עשרה בלילה – ונוסע מכאן אל..."

"גְרינַאוּ", – אמר הקופאי אגב פיהוק וידע, כי הוא-הוא היחידי בעולם צודק ברגע זה.

 

לפתיחת הרומן 'אבידות' - חלק שני