כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
Notturno Sentimentale
מתוך הספר: "לאה גולדברג: כל הסיפורים"
מעבר לחלון הזכוכית של החדר: לילה קטן ומחייך מואר באורה החרישי של מנורת החשמל, המתגעגעת מתחת למָגִנּוֹר עגול. על השולחן בכוס שקופה דגניות וּורדים בצירוף סנטימנטלי ומלבב. ספר שירים פתוח ושורות מכתב אחדות על גיליון נייר מרובע-צהבהב: – "ידַי אשר כמעט שקטו, רֵעַ, מצרפות את מילי המכתב, כפרחים אשר נבלו למחצה, לצרור ריחני וגוסס. הן יודעות כבר את ייאושן הסתווי של העיניים אשר תקראנה"...
עשן הסיגריה מסתלסל ועולה אל אצטבות הספרים הגבוהות. הכריכות המבריקות מתיזות גצי זהב לתוך האבק הכחלחל. יד צרה ומפויסת עולה לאט מן השולחן הכהה אל השפתיים, שעוד לא מחו מעליהן את החיוך האירוני וכבר חולמות על נשיקה אשר אינה, אשר היתה אתמול, או לפני חודש ואולי לא היתה כלל...
העיניים אינן נתקלות בשורות המכתב, אינן נִשבות בין בתי השירים – כשני פרפרי לילה כהי כנפיים וחופשיים מפליגות הן אל הלילה הגדול שמעבר מזה – אל אור הירח.
הבדידות הקטנה מסתכלת בבדידות הגדולה, ומשתדלת לדחות מעל עצמה את שלוותו החודרת של מבט הירח. להבין ולהרחיק.
הירח אינו כותב מכתבים בלילות ואינו קורא את חרוזי-שלי על געגועי הפרפר לכוכב-ליל-המחרת. אינו חולם על נשיקת אתמול ואינו מצרף בידיים כמהות דגניות וורדים, ובכל זאת הוא סנטימנטלי יותר ממנה, מן הנערה הנושאת אליו את אפלת מבטה השואל, את איבתה החמה, המתרפקת, את עדנת הבנתה המלגלגת שאין בה בהירות. – הן הוא מעורר את המנגינה בחלון הלילה, הוא מצמיח את שירת האהבה מתהיית המשורר, הוא נותן את קסם חיוורונו השקוף לפרחי ראשית הקיץ ואת חריפות הריח לניחוחם המתמזג בסלסלת העשן.
כי הוא, נטול הרגש והאדיש, מזייף רגשות בתוך עולם הבדידות הקטנה, המעיפה אליו את מחשבתה המהססת.
"יהי כן, ירח", אומרת הנערה למראָה העגולה והחיוורת התלויה באמצע השמים, למראה הסומית, שאינה משקיפה דבר, "יהי כן. – לילה. חיוורון. דממה. החום השקט הפרוש מול חלוני כמרבד אפל ורך – אולי כיסה זה את פניו רבי התנועה וחסרי המרגוע של היום אשר חלף. אבל מִכסה הריהו רק מכסה. מדוע חותרת מחשבתי הצמאה אל מעיינות ה'היה'? ומדוע מוחות הידיים הרועדות הללו של הלילה כל צל זיכרון מעל עינה?
"הדלת הזאת היתה נפתחת ונסגרת לפנים, ירח. ואני הייתי מרכינה את ראשי לקראת הבאים אלי ולא שאלתי מה הם יביאו לי. את שברי השיחה הייתי מצרפת לבניין החוויות, את ניצוצות המבטים – ללהבת הרגשות, את קצב התנועות למנגינת-מחול-הזמן, את הפרידות – לשירת העבר, ועתה סגורה הדלת ושותקת.
"הספרים האלה היו נפתחים נסגרים לפנים, ירח, ואני הרכנתי את לבבי לפני השורות ולא שאלתי מה תבאנה לי.
"זו המסכה, וזה האדם, וזאת את"...