אריאל הירשפלד

​בחזרה אל הסוסים והאיילות

היא לא היתה רק "משוררת", אלא הפכה לנוכחות חיונית בחיינו. לאה גולדברג – ארבעים שנה למותה.

(פורסם במוסף "הארץ", 15.1.2010, עמ' 18)

http://www.haaretz.co.il


 

זו רשימה אישית מאוד. כשהייתי ילד היה עבורי שמה של לאה גולדברג זהה כמעט עם עצם מעשה השירה. היפה הזה, העשוי מלים מתנגנות, היה עשוי כביכול משמה. מאז הייתי פעוט ממש ידעתי את שמה. ידעתי לשיר את "שיר היקינתון" לפני שהבנתי את מלותיו ו"איה פלוטו" ליווה אותי אל השינה מדי ערב כמעט ועד היום אני יודעו בעל-פה מ-א' עד ת'. לא הייתי יחיד בכך. רבים מאוד גדלו על שיריה לגיל הרך ועל "דירה להשכיר" ו"המפוזר מכפר אז"ר" שלה וכשהחלו לקרוא בעצמם המשיכו אל "ידידי מרחוב ארנון" ואל "נסים ונפלאות".


היא היתה נוכחת בילדותי ובנעורי כאיזו אם גדולה וחכמה שהתבוננה במקום הזה וידעה להגיד עליו את הדברים הנבונים ביותר, הנוגעים לעצם החיים, הגדילה, היכולת לאהוב והיכולת לחוש פחד וחמלה. אני איני אלא עד לדבר הגדול הזה שגולדברג יצרה בחייה, שהתרחש באמת בחיי דורות שלמים: היא לא היתה רק "משוררת", אלא הפכה לנוכחות חיונית. היא היתה שם; היא ליוותה את הילדות והנעורים בדרך האמינה והנכונה ביותר. סיפוריה גדלו עם הגיל, וכאילו יצרו את הגדילה ונתנו לה מלים. הרגש שנוצר בזיקה אליה לא היה הערצה או כבוד אלא אהבה עמוקה...

 

למאמר המלא

 

כבד על עפעפינו העולם

בין קולות השופר הגדולים של המשוררים האחרים, יצרה לאה גולדברג אתר של עידון

פורסם במוסף "הארץ", 22.12.2010, עמ' 16

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1144163.html


 

השירה נחוצה. היא אינה יכולה להיות כלי עיתונאי, החושף מציאות מעשית, והיא אינה רוצה להיות היסטוריון או מספר סיפורים. אבל היא אינה רק לוויית-חן או קישוט. היא עושה דבר שאי-אפשר לעשותו אלא בשירה: היא נותנת שפה לרגשות. הכלים האחרים – הסיפורת, הקולנוע, המוסיקה – נוגעים כמובן גם הם ברגשות, אבל לשירה ניתן הכוח לתת לרגשות מלים. ממנה לומד אדם להגיד, למצוא הגדרה לעולם הרגש, הנפש והדמיון. בלעדיה לא היו להם מלים. ובלי המלים נותרים הרגשות בתוהו-הנפש. אין להם פתחון-פה. אין להם חלק בדיבור, בתרבות ובזיכרון.


והשירה היא הקושרת בין הרגשות לזמן. היא המזהה את מצבו החדש של אדם בהיסטוריה. אפילו אם נותרו בעברית מלים עתיקות לרגשות – מימי התהלים, כמו "נכספה וגם כלתה נפשי" או מלותיו של אבן-גבירול "אֲנִי הָאִישׁ [...] / אֲשֶׁר נִבְהַל לְבָבוֹ מִלְּבָבוֹ", ואפילו הן יפות עדיין להביע את רגשותיו של אדם חי בעידן הזה, הרי יש מצבים ותובנות שנוצרו בתרבות מאוחר יותר והמלים העתיקות אינן מכירות אותם. מה יעשו המלים הגדולות של אבן-גבירול מול הדיכאון המודרני, הנטוע בעיר, ואין לו עוד "לב", אלא רק יקום ריק ושומם: "בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת; / [...] אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת – " (ביאליק); ומה יעשו מלותיו רוויות היגון של ביאליק מול הדיכאון המודרני עוד יותר, המכלה-כל, המצמית: "וְאַחַר-כָּךְ שַׁבְתִּי לִהְיוֹת בֻּבָּה מְתֻקֶּנֶת" (רביקוביץ)?...

 

למאמר המלא


 

 

פתחה את הדלת לסופה 

שישים שנה ל"משירי הבן האובד" מאת לאה גולדברג

פורסם במוסף "הארץ", 8.6.2007, עמ' 18

http://www.haaretz.co.il

לפני שישים שנה בדיוק, במאי 1947, פורסם מחזור השירים "הבן האובד" מאת לאה גולדברג. במשך השנים הוא נכנס לתוכנית הלימודים בספרות ותלמידים רבים למדו אותו ואף נבחנו ועדיין נבחנים עליו בבחינות הבגרות, ונדמה ששפר עליו גורלו – הנה יצירה שירית שלא נשכחה ולא השכיחו אותה בכוח. אלא שאז קרה דבר קשה: הוא הפך מוכר ומובן מאליו. מין רהיט של תרבות שאיש אינו מתייחס אליו עוד ברצינות, וירוקת ההרגל מסתירה אותו למעשה. מתי מעט רואים עדיין כמה לא-מובן-מאליו הוא השיר הזה; כמה חריף ונועז מה שיש בו, וכמה יפה והרבה יותר מיפה היא גבישיותו הקלאסית, בהירותו הבלתי רגילה וכמה כוח גלום בו.


השיר הוא פרודיה רצינית על משל הבן האובד הנודע שמן הברית החדשה (לוקס ט"ו 11): לאיש אחד היו שני בנים. הצעיר ביקש את חלקו בירושה ועזב את בית אביו והלך לגורלו ואילו הבכור נשאר ועבד עם האב בשדותיו. הצעיר בזבז את כל הונו ונקלע גם לשנות בצורת ורעב ואז החליט לחזור אל בית אביו, כשהוא יודע היטב שחרפה היא לו ולאביו השיבה הזאת. הוא שב הביתה ואומר לאביו את אחד הפסוקים היפים שבבשורה: "אבי, חטאתי גם לשמים גם לפניך, ונקלותי מהיקרא עוד בנך, שימני כאחד שכיריך". אבל האב מגיב ההיפך מאשר ציפה הבן: הוא מצווה להביא בגדי יקר להלביש את בנו ולשחוט עגל לארוחת שמחה. הבן הבכור, שחזר מן השדה, שומע קולות זמרה ומחולות ולומד מן העבד על שיבת אחיו ועל שמחת אביו. הוא קובל לפני אביו על כך שהוא, שעבד תמיד את שדות אביו, לא זכה מעולם לחגיגה לו ולרעיו והנה אחיו, "אשר בילע את נחלתך עם הזונות", זבחו למענו את עגל המרבק. האב עונה לו: "בני, אתה תמיד עמדי וכל אשר לי לך הוא, אבל אחיך הנה ראוי לשוש ולשמוח עליו כי היה מת ויחי, ואובד ויימצא". ...


 

למאמר המלא